Page 13 - etmol_129
P. 13
במאה השתים־עשרה להכניס לכתובה תנאי ,שלפיו ושפחות ,אלא שלא פעם התעלמו מן ההלכה ששפחה
התחייב הבעל שלא להשהות בביתו שפחה השנואה על בכרייה אסורה על בעליה ,ובאו על שפחותיהם ולעתים אף
אשתו .הרדב״ז חזר והדגיש פעמים רבות את ההידרדרות נשאו אותן לנשים .הרדב״ז הביע מורת רוח רבה
המוסרית של זמנו ,והתלונן :״מה אעשה שיד השרים גם מהתנהגות זו :״בדור הרע הזה ,שכל העולם פרוץ
הסגנים היתה במעל הזה ראשונה!״ מתברר מדבריו ,כי בביאת השפחות ומורים היתר לעצמם ,ואומרים כי הכסף
בראש פורצי הגדר עמדו פרנסי הציבור ,בהנהגתם הפכה אשר קנה אותה בהם הם כסף קדושיה וזה טעות מפורסם,
ההזדקקות לשפחות להיות נוהג כה מקובל ,עד כי הרדב״ז
כי אין קדושין תופסין בשפחה״.
מודה כי נלאה מלהטיף נגדו. בעיות הלכתיות רבות נתעוררו עקב קשרים בין גברים
למרות הידיעות הרבות על אווירה פורקת עול ושטופת לשפחותיהם ,ובראש ובראשונה נשקלה שאלת כשרותם
יצרים ,אין המקורות שבידינו מספקים כל מידע על תגובתן ומעמדם של ילדים שנולדו מקשרים אלה .בשאלה
של נשים חוקיות ל״פעילות״ הצדדית של בעליהן ,ועל שהופנתה אליו מאלכסנדריה ,נשאל הרדב״ז בעניין אדם
מערכות היחסים שנוצרו בין בני זוג שבביתם שירתו בשם מסעוד שנשא אחת משפחותיו והשיא לאיש אחר את
שפחות או עבדים .יתר על כן ,מסוף המאה החמש־עשרה השניה .לא היה ברור אם הנשים טבלו לשם עבדות או
שוב אין התנאי בדבר האמה השנואה נזכר בכתובות לשם גרות ,ולבן הוטל ספק בכשרותו של הבן שנולד לו.
ממצרים .רק ממקוד אחד ניתן ללמוד ,כי במקביל על אדם אחר נמסר שהיה רגיל לבוא על שפחותיו שלא היו
לפריצותם של יהודי מצרים ,גם נשותיהם לא טמנו ידן משוחררות ,משום שטעה וסבר כי הן מותרות לו מהיותן
קניין כספו; שנים לאחר מכן — תוך כדי התדיינות
בצלחת ,והיו בהן שזינו עם משרתי הבית. משפטית בעניין ירושה — נעשה ניסיון להטיל ספק
ברור בי הימצאותה של אישה צעירה ,או הימצאותו של בכשרותה של בת שנולדה לו משפחה ישמעאלית .במקרה
גבר זר בבית ,עלולה לעורר מתחים המשפיעים על מכלול נוסף נשאל הרדב״ז על ״מי ששיחרר שפחתו ונמצאת
חיי המשפחה .ועם זאת ,הבעיות שהועלו לדיון בפני מעוברת — אם נשתחרר העובר עמה או לא״ .גם איגרת
הפוסקים במאה השש־עשרה אינן נוגעות להיבט זה כלל שנשלחה על־ידי פרנסי ירושלים עוסקת במי שנשא שפחה
וכלל ,ואינן מתייחסות למתחים פנים־משפחתיים הנובעים שהוטבלה לשם גרות עוד בחיי אשתו ,וחכמים לא התירו
מכך .העניינים הנידונים נוגעים לכשרותם של הצאצאים
שנולדו לשפחות ,למעמדן של נשים בכל הנוגע לדיני ייבום לו לשבת עמה.
וחליצה ,או לזכויות ירושה הנובעות — או שאינן נובעות גם בעניינו של מי שקנה שפחה והוליד ממנה בן ובת
— מן המגעים הבלתי־חוקיים .אין כל תלונות של נשים ואחר כך רצה להשיאה לאחר נתעוררו ספקות .בעל
על הזדקקותו של הבעל לשפחה ,וההיפך הוא הנכון :נשים השפחה טען שנתן לשפחתו גט שיחרור בטרם בא עליה,
שהורגלו לרמת חיים מסוימת תבעו בתוקף שיעמידו והרדב״ז התיר לאישה ולבניה לבוא בקהל .שאלה אחרת
לרשותן שפחות ,ולא הביעו כל חשש למערכת יחסיהן עם שהתעוררה בעקבות קיום יחסי אישות עם שפחות הייתה
הבעל .האם מעיד הדבר על ביטחון עצמי רב של אותן אם הן עצמן חייבות בייבום וחליצה כאשר קיים ספק ביחס
נשים ,או שמא הייתה התופעה כה טבעית בעיניהן עד כי לגיורן ,ועוד יותר מכך — מה דינן של הנשים החוקיות
לא מצאו טעם למחות על כך? ריבוי העדויות על אדונים אשר בעליהן נפטרו והותירו זרע משפחה ,האם הן עדיין
שבאו על שפחותיהם מראה ,לדעתנו ,כי האפשרות השנייה
היא הנכונה :נשים השלימו עם העובדה כי דרכם של זקוקות לייבום?
גברים רבים להיזקק לשפחותיהם וניתן לשער כי לפחות
חלק מן הנשים השלימו עם המצב מתוך ידיעה שאם לא כן יחס הנשים לשפחות
יקח לו הבעל אשה שניה ,והן סברו כי החזקת שפחה
להימצאותן של שפחות בבתים יהודיים רבים היו חייבות
עדיפה על הכנסת צרה לביתן. להיות השלכות חברתיות ומוסריות .במצרים ,שבה
התופעה של הזדקקות לשפחות הייתה נפוצה ביותר —
לעיון נוסף :״ימי הסהר״ בעריכת מינה רוזן ,הוצאת ונראה שהייתה הרסנית לחיי המשפחה — הנהיגו עוד
המכון לתקר התפוצות ,אוניברסיסת ת״א.
13
