Page 73 - מניה ורחל הגדת האגדה
P. 73
// 64קראתי לה מניה /סיפורים קטנים בגעגוע גדול
סוכריות היו מצרך נדיר בימים שהיו ימי צנע ומחסור.
גם סבתות היו מצרך נדיר.
ארבעה כיסים מרוכסנים ,שניים מכל צד היו בסרפן השחור הנצחי של מניה.
בעבר הם היו מלאים בציוד שימושי :ברגים מסמרים חבלים מפתח שוודי
או אחר.
כל ימי ילדותי היו הכיסים האלה תפוחים תמיד מסוכריות טופי צבעוניות ,עטופות
נייר צלופן מרשרש .והיו גם מסטיקים.
את כל הטוב הזה היא היתה מחלקת בנדיבות לכל ילד וכל ילדה שפגשה ,בכל מקום
אליו הגיעה .תמיד ,כשהייתי הולכת איתה ברחובות תל אביב או בשבילי המשק ,היה
שובל של ילדים נשרך מאחורינו.
"גמני רוצה ,וגמני ,וגם לאחותי הקטנה".
והיו ילדים שקיבלו סוכריה ,אצו רצו לקצה המדרכה ושבו כדי לקבל מסטיק ,אחר כך
עשו עוד סיבוב ,ועוד אחד...
ומניה נענתה לכולם .כל ילד וילדה קיבלו סוכריה ,מסטיק ,חיוך ולעיתים גם לטיפה
על הראש.
הילדים אהבו את המסטיק ,את הסוכריות ואותה .קראו לה "הסבתא עם הבלונים".
ידעו מתי תגיע ולאן וחיכו לה בפינת הרחוב או השביל.
ואני רק רציתי באותם רגעים שהאדמה תבלע את שתינו.
כי למה? מה פתאום?
איזה עוד סבתא מחלקת סוכריות ומסטיקים לכל הילדים? ואפילו לילדים זרים?
איזה בושות!
***
המגנדיתההוארגדחהל
