Page 372 - מגילות קומראן א

‫ישראל שצמן‬

‫לפי תיאור זה הכידן הוא כלי נשק לדקירה ולשיסוף ואולי גם להכאה‪ ,‬אך לא להטלה‪ .‬הוא‬
‫עשוי ברזל מעובד היטב ומלוטש‪ ,‬וללהב חוברו (בשיבוץ?) או שוקעו בו (בהתכה) קישוטי זהב‬
‫בדמות שיבולת‪ .‬בהנחה שהאמה הנזכרת כאן אורכה כ־‪ 46‬ס"מ‪ ,‬אורכו הכולל של הכידן ‪ 69‬ס"מ‬
‫ורוחבו ‪ 6‬ס"מ בערך‪ 56.‬לפי הצעתו של ידין מתוארת כאן חרב פיפיות‪ :‬לכל אחד משני הקצוות‬
‫המשופעים של הלהב יש שתי 'ספות' (שפתיים) הנמשכות ישר אל 'הראוש' (חוד החרב)‪ ,‬כלומר‬
‫ללא התחדדות היוצרת מראה של שיפוד כמו ברומח (להלן)‪' 57.‬יד הכידן' (הניצב) עשויה מקרן‬
‫ומקושטת בפאר רב‪ .‬המונח 'בטן' אינו ידוע ממקורות אחרים ומשמעותו אינה ברורה‪ .‬ידין הציע‬
‫לפרשו כנדן החרב‪ ,‬אף כי כמובן אין מקבילות לשימוש כזה‪ .‬רוחב ה'בטן'־נדן ‪ 7.6‬ס"מ‪ ,‬ולפי‬
‫פירושו של ידין היא 'מרוגלת'‪ ,‬כלומר קשורה בשתי רצועות‪ ,‬שאורכן חמישה טפחים (‪ 38‬ס"מ)‪,‬‬
‫אל שתי נקודות אחיזה בחגורת החייל וכך תלויה על הרגל ואינה צמודה אל המותניים‪ .‬לדעת‬
‫ידין תיאור הכידן הולם את החרב הרומית הטיפוסית (‪ ,(gladius‬ותליית החרב בשיטה המתוארת‬
‫במגילה הייתה נהוגה בצבא הרומי במאה הראשונה לפסה"נ עד זמנו של אוגוסטוס; מאוחר יותר‬
‫נהגו לחגור את החרב בצמוד לחגורת המותניים או לרצועת כתף‪ .‬לפיכך תיאור זה חשיבותו רבה‬

‫לקביעת זמן חיבורה של המגילה (ראו איור בעמ' ‪58.)353‬‬
‫הפירוש של ידין סביר בעיקרו‪ ,‬והזיהוי של הכידן כחרב הרומית מקובל על רוב החוקרים‪.‬‬
‫פירושים אחרים שהוצעו דחוקים ואינם משכנעים ואין צורך לפרטם כאן‪ 59.‬עם זאת יש להעיר‬
‫ארבע הערות‪ ,‬שלוש קצרות ואחת ארוכה‪ .‬ראשית‪ ,‬נתגלו חרבות רומיות שנעשתה בהן עבודת‬
‫שיבוץ‪ ,‬אך המוקדמות ביותר הן משלהי המאה הראשונה לסה"נ‪ 60.‬מובן שהממצא הזה אינו‬
‫מעיד שרק אז החלו לעבד חרבות באופן זה‪ .‬שנית‪ ,‬המידע המצוי על שיטת החגירה או התלייה‬
‫של החרב מועט‪ ,‬ואין אנו יודעים אם השיטה המתוארת במגילה לא קדמה למאה הראשונה‬

‫‪ 56‬על אורך האמה ראו‪ :‬ידין (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)5‬עמ' ‪.108–107‬‬ ‫‪360‬‬
‫‪ 5 7‬שם‪ ,‬עמ' ‪.292–291 ,122–121 ,117–116‬‬

‫‪ 5 8‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,120–118‬איורים ‪( 5 ,4 ,3‬חיילים ‪ ,)11 ,10 ,7‬עמ' ‪.291‬‬
‫‪ 59‬היחיד שהציע פירוש מפורט אחר הוא דרייוור (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)7‬עמ' ‪ ,186–183‬ולדעתו מדובר בפגיון‬
‫מעוקל מסוג סיקה (‪ .)sica‬אולם פגיונות‪ ,‬כולל מהסוג של סיקה‪ ,‬היו קצרים באופן משמעותי מהכידן‪.‬‬
‫נתון זה בלבד מחייב לדחות את הצעת דרייוור‪ ,‬שיש בה עוד פגמים מהותיים‪ .‬במדבר יהודה נתגלתה‬
‫סיקה שאינה דומה לכידן‪ ,‬ותודתי לגיא שטיבל שהסב את תשומת לבי לממצא זה‪ .‬לאחרונה הציע דוהיים‬
‫שה'בטן' אינה נדן הכידן אלא החלק התחתון שלו‪ ,‬ושאורך הכידן מהניצב עד ה'בטן' הוא ארבעה טפחים‪,‬‬
‫אורך החלק התחתון עד החוד הוא חמישה טפחים‪ ,‬והאורך הכולל של החרב הוא תשעה טפחים‪ ,‬שהם‬
‫אמה וחצי‪ .‬ראו‪ :‬דוהיים (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)8‬עמ' ‪ .89–88‬אפילו צדק דוהיים בפירושו זה לכתוב‪ ,‬אין בסיס‬
‫למסקנתו שאין מדובר בחרב הרומית אלא בחרב לשיסוף של הופליטים שהייתה בשימוש בצבא המקדוני‬
‫עד אמצע המאה השנייה‪ .‬אבל יש לדחות את הפירוש מעיקרו של דבר‪ ,‬ואציין כאן שלושה נימוקים בלבד‪:‬‬
‫(א) אין הצדקה לייחס למילה 'בטן' את המשמעות של החלק התחתון של החרב; (ב) ‪‘and the belly, bent‬‬
‫’‪ downwards, here and there, five palms‬אינו תרגום נכון של המשפט 'והבטן מרוגלת הנה והנה חמשה‬
‫טפחים'; (ג) דוהיים מתעלם מהמשפט 'וספות ישר אל הראוש‪ :‬שתיים מזה ושתיים מזה'‪ ,‬המצביע כאמור‬

‫על חרב פיפיות בעלת חוד‪ ,‬כלומר על כלי נשק שנועד לדקירה ולשיסוף‪ ,‬והתואם את החרב הרומית‪.‬‬

‫‪J. Lang, ‘Study of the Metallography of Some Roman Swords’, Britannia, 19 (1988), pp. 199–216; 6 0‬‬

‫‪T.J. Horbacz & M. Oledzki, ‘Roman Inlaid Swords’, Journal of Roman Military Equipment Studies,‬‬

‫‪ .9 (1998), pp. 19–30‬ראו עוד‪ :‬בישופ וקולסטון (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)52‬עמ' ‪.192–191 ,188‬‬