Page 120 - Demo
P. 120
פרק חמישי: התכתבויות בין חברים
לאילן שלום, קראתי עכשיו את המכתב בעיון. הוא חשוב ונוגע ללב כאחד. מהדהד
בו, בעיקר בסיומו, התזיס האחד עשרה על פוירבך - "הפילוסופים רק פירשו באופנים שונים את העולם אך העיקר הוא לשנותו" שתמיד האמנתי בו, אך לא מתוך ביטול הפילוסופיה, אלא מתוך הצורך לממשה. מהדהד במכתב גם הרצון לא רק לכתוב, אלא גם להגשים היסטוריה אלטרנטיבית, והצער על כך שהיא לא התממשה. אך כאן, לדעתי, יש להבדיל בין הדחף לכתוב את סיפור העבר בצורה אחרת, לבין השאיפה לממש את האפשרות המוחמצת. בעוד שהראשון הוא בר מימוש והוא לדעתי תפקידו המרכזי של ההיסטוריון הביקורתי ("להצית את ניצוץ התקוה במה שחלף" או "להבריש את ההיסטוריה כנגד כיוון הפרווה" כאמירותיו החדות של ולטר בנימין); הרי שהגשמת ההיסטוריה המוחמצת נראית לי כבלתי אפשרית. ההיסטוריה היא חד כיוונית וחד פעמית, ועל כן מה שהיה, הוא שהיה וכל שאנו יכולים לעשות לגבי העבר הממשי הוא לחשוף בדיעבד את שגיאותינו ובתוך כך להזיל דמעה על משוגותינו,
אך גם לחייך בסלחנות לנעורינו. בכך לא טענתי כמובן, שבשל משוגות העבר אין ביכולתנו לשנות
את העתיד. מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה, בפרט בתקופה שלמדה להכיר את מושג העתיד (ואגב, לכך בדיוק התכוון מרכס בכתבי השחרות והתיזה ה 11 כבר מרמזת על כך). דווקא בשל היותי חוקר שואה אני מתנגד חריף למה שניתן לקרוא לו "הדיקטטורה של העבר". בוודאי שאנחנו לא צריכים לחיות לנצח כקרבנות הרוע כביכול, או שלא לפעול לתיקון העוול שנגרם לפליטים הערבים, ואף להשלים עם כך שהרעיון הסוציאליסטי, הסולידריות האנושית מתו ללא תקומה. את ההיסטוריה
לא נוכל לשנות, אך על תוצאותיה ניתן להשפיע. אך מנקודה זו כדאי להבהיר יותר את רובד העומק של הדיון: אני
מבדיל בצורה חדה בין היסטוריה והיסטוריוגרפיה, ענין שלצערי היטשטש בשנים האחרונות, גם בשל ולטר היקר באדם, אם כי לדעתי, זו הייתה בעיקר עבודתם של פרשניו. בעוד שההיסטוריה היא מה שקרה במציאות "שם בחוץ," ההיסטוריוגרפיה היא מה שנכתב עליה "כאן, בראש שלנו". מבחינה זו, אני ריאליסט מובהק וחסידו של ויטגנשטיין המוקדם כמו גם ראסל, מרכס ואחרים, וממילא אני חולק על קטע זה במאמרך. יש
120
