Page 167 - Demo
P. 167
פרק שישי: פסיכולוגיה וחברה
הלוחצת עלינו, שאינה מוצאת פורקן. אולם לפי מונטגיו, הנוירוזות הגורמות תוקפנות הן תוצאה של לחצים
סביבתיים - מקום מגורים, תרבות, חינוך, משטר חברתי, רמת ציוויליזציה ועוד, ולא מתוך מקור פנימי יצרי (אשלי מונטגיו הוא אנתרופולוג אמריקאי הדוגל במסורת הומניסטית, עם דגש חברתי תרבותי).
אם דבריו של לורנץ היו נכונים, היה אפשר לצפות לתוקפנות מוגברת אצל ילדים מפגרים, משום ששליטתם העצמית מועטה. אך ההפך מכך הוא הנכון. ילדים אלה, וגם ילדים בעלי תסמונת דאון, תוקפניים רק
לעיתים נדירות. מחקרים שנעשו בקרב ילדים קטנים נורמלים עד גיל 3, מראים בבירור
שהנטייה לשיתוף פעולה גדולה הרבה יותר מהנטייה לתחרות. התוקפנות נלמדת ונרכשת רק בגילאים יותר מבוגרים, כתוצאה של תרבות משחיתה, שבה חסרים תנאים נורמליים לגידול וטיפוח תכונות חיוביות בסיסיות, שכה מעט נצרכים אליהם בחברת המבוגרים שלנו. מחקרים כאלה נערכו
על ידי אברהם מאסלו ושרלוטה ביהלר.
האדם כאוכל את בני מינו
הממצאים שבידינו מרמזים שהקניבליזם הפרה-היסטורי של אבותינו היה בעיקר דבר טקסי, שלא נחשב לגילוי של איבה, אם כי אכן שימש כאמצעי קיום בעיתות רעב וחוסר ברירה. ברוב המקרים אנו מוצאים שהסיבות הדומיננטיות אצל הקניבלים היו סיבות טקסיות, שביטאו יחס
של רעות, שיתוף חייו של המת בחיי השבט ושמירה על נשמתו. אצל רוב חברות "הציד והלקט" (המזכירים את האדם הפרה-היסטורי) מצויים אך מקרים בודדים של קניבליזם, ואף אלה לצורכי טקס, לאחר שהאדם נהרג בקרב או נטרף על ידי חיות טורפות. גם אצל שבטים קניבלים לא היה הקניבליזם מעשה הנוגד את נורמות המוסר המקובלות ולא היה בו שום ביטוי ליצרים תוקפנים. וכך, כשהזדמן לאדם הקדמון לאכול את בני מינו, הוא עשה זאת בדרך כלל בלי להרגיש תוקפנות,
בדומה למה שמרגיש האדם המודרני באוכלו אומצת בשר. העדויות שמביאים חסידי התוקפנות (לורנץ), כאילו נמצאו שרידים רבים של עצמות אדם מבושלות וגולגולות רבות מנותצות בידי אדם,
167
