Page 74 - Demo
P. 74
פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
התמימים. אך היא גם מבהירה לקורא היהודי באופן הברור ביותר שלא ניתן לקבל גם את הנרטיב הציוני, המספר על כיבוש אדמות הבור בארץ ריקה מתושביה, הקמת יישובים חקלאיים חלוציים, ובקשה לשלום ושכנות טובה מהכפרים הערביים, שנענתה בתוקפנות רצחנית ובהתנפלות אלימה
על החלוצים התמימים, בעוד שאנו רק "הגנו על עצמנו". נקודה נוספת אשר נדונה פחות עד כה, הינה ההתייחסות לשואה והשפעתה על מלחמת 48. זוהי נקודה חשובה לקורא היהודי, משום שיאיר אורון מסביר את השימוש המניפולטיבי שנעשה בזכר השואה כדי להצדיק ולהסתיר מעשים חמורים שנעשו במאבק זה נגד הפלסטינים. אך זוהי נקודה חשובה גם לקורא הפלסטיני, שכן הספר כולל גם תיאור של מעשיהם האלימים של הפלסטינים, והסבל שהיה מנת חלקו של היישוב היהודי, ולכן אינו מאפשר להטיל את כל האחריות להתרחשויות
הקשות על טראומת השואה של היהודים. כאמור זהו ספר אשר מאפשר בעיקר לציבור היהודי לראות את
המאבק של 48 פחות דרך הנרטיב הציוני הרשמי, ועם יותר אמפתיה לסבל הפלסטיני, ומבט גלוי לכאב הפלסטיני. כמו-כן אני מסכים עם קביעתו של המחבר כי הדרך לפיוס בין העמים צריכה לכלול גם הכרה הדדית בלגיטימיות של הנרטיב של הצד השני, ובמתן אמפתיה הדדית לסבל, במקום "תחרות" על משבצת הקורבן האולטימטיבי. אך בהכרה זו ישנו קושי מהותי כל עוד הנכבה הפלסטינית נמשכת באמצעות הכיבוש הישראלי, הממשיך לגזול את אדמות הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 ולדכאם באמצעים צבאיים, ובאמצעות מדיניות האפליה
הממוסדת כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל. עקב כך, ולסיום אני סבור שרק שילוב בין שינוי המציאות המפלה
והמנשלת לבין מבט היסטורי מפוכח, כן ואמיץ, כמו זה שמעניק לנו יאיר אורון, הוא שיכול להעניק בסיס וסיכוי להכרה ולאמפתיה הדדית אמיתית. על-כן ספרו של יאיר אורון מהווה נדבך חשוב בדרך קשה זו להכרה הדדית, והלוואי ויצטרפו אליו עוד נדבכים רבים של מחקר היסטורי אמיץ, ושל יוזמות רבות ונוספות בכל התחומים שיתרמו לשינוי
המציאות לכיוון שוויוני וצודק יותר.
74