Page 75 - Demo

פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
מאמר תגובה לספרו של ד״ר עאדל מנאע "נכבה והישרדות"
ספרו של ד"ר עאדל מנאע הוא מחקר היסטורי מעמיק, יסודי ומקורי. מקוריותו טמונה בכך שחלקים ניכרים ממנו מבוססים על עדויות של פלסטינים. מעדויות אלו עולה תמונה של גירוש שיטתי, המלווה לעיתים במעשי טבח, שהעדים וקרוביהם היו קורבנותיהם במהלך מלחמת 48 ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה. זוהי תמונה קשה של חורבן לאומי, שאני סבור שעל היהודים בישראל להביט בה באומץ ולקחת אחריות על המעשים שהובילו לנכבה הפלסטינית ב-48, ולנישולם המתמשך של הפלסטינים גם לאחריה. לקיחת האחריות שלנו - היהודים - על מעשים אלה הינה תנאי הכרחי (אך לא מספיק) לכל פתרון של הסכסוך בינינו
לבין הפלסטינים. עם זאת קיימות מספר סוגיות שבהן אני חולק על דעתו של הכותב.
ד"ר מנאע גורס שבריטניה אימצה את הנרטיב הציוני תוך התעלמות מזכויותיהם של הפלסטינים. אך במהלך הספר הוא מציין למשל שממשלת המנדט התחייבה לתמוך בהגירה יהודית לפלסטין "מתוך שמירה על זכויותיהם של שאר תושבי הארץ". כמו-כן כבר בראשית שנות העשרים קבעה בריטניה סייגים לשאיפות הטריטוריאליות של התנועה הציונית (הספר הלבן הראשון והשני). ביולי 1937 ועדת פיל הכירה בכך שבפלסטין ישנם שני לאומים וקראה לחלוקת הארץ, וכמובן הספר הלבן השלישי שהטיל הגבלות חמורות על עלייה ורכישת קרקעות. הדוגמאות הללו מובילות בעיניי למסקנה שלאורך שנות המנדט הפכה תמיכתה של בריטניה בציונות למסויגת יותר ויותר, ונכונותה להכיר בזכויותיהם של הפלסטינים גברה. בנוסף לכך, לבריטניה יש גם חלק בסכסוך שהלך והחריף בין יהודים לערבים, כיוון שהיא נקטה בשיטת "הפרד ומשול"
שאפיינה את שלטונה בקולוניות של האימפריה הבריטית. נקודה נוספת שבה אני חולק על דעתו של הכותב הינה ההגדרה של התנועה הציונית. על פי ד"ר מנאע, שאיפתה של התנועה הציונית מראשיתה הייתה להקים מדינה יהודית בפלסטין באמצעות טיהור הארץ מיושביה הפלסטינים. הוכחות למטרותיה אלה של התנועה הציונית ניתן למצוא, לדבריו, בשאיפה ל"גאולת הארץ" ובסיסמא "עם ללא ארץ
75