Page 77 - Demo
P. 77
פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
קורבנות בלבד ואין להם חלק במחוללי האלימות ובמעשי האכזריות. תיאור חלקם של הפלסטינים והערבים במלחמה לא היה מפחית את האחריות של היהודים לנכבה, ולא היה יוצר סימטריה בין סבלם של היהודים לחורבנם של הפלסטינים. כיוון שמלחמה, קשה ככל שתהיה, לא מצדיקה בשום אופן את מעשי הגירוש והטבח שנעשו על ידי הכוחות היהודים. אך תיאור זה כן היה מבהיר שגם על הפלסטינים לקחת אחריות על מעשים קשים ומעשי טבח שהם ביצעו במהלך המלחמה ובמסגרת
הסכסוך האלים בין שני העמים. נקודת המחלוקת הבאה שלי עם הכותב נוגעת לאופן תיאורו את
הקומוניסטים הפלסטינים. ד"ר מנאע מתאר את הקומוניסטים כמי שהיו כמעט משת"פים של התנועה הציונית. ההוכחות לכך לפי דעתו הם תמיכתם של הקומוניסטים בתוכנית החלוקה והכרתם במדינת ישראל מיד עם הקמתה. צעדים אלה אינם מתקבלים על הדעת, לפי השקפתו, בין השאר כיוון שבתוכנית החלוקה הוצע לפלסטינים, שהיו אז הרוב המכריע בקרב תושבי הארץ, רק 44% מן השטח, ולמיעוט היהודי 56%. אך אני סבור שניתן להבין את צעדיהם של הקומוניסטים הפלסטינים גם באופן אחר. כלומר כהבנה של ההכרח לחלק את הארץ בין שני הלאומים וגם כהכרה בזכותם של שני העמים להגדרה עצמית. הבנה והכרה זו היא שעמדה בבסיס החתימה על הסכמי אוסלו בין אש"ף לישראל כ-45 שנה לאחר מכן. אולי אם היו ההנהגות של שני העמים נוקטות בצעדים אלו בדומה לקומוניסטים כבר ב-48, היה נחסך משני
העמים חורבן, דם וסבל רב. לסיכום: ברצוני להבהיר שאני בהחלט חושב שיש מקום לביקורת חריפה
על יחסה של התנועה הציונית לפלסטינים. כמו-כן אין ספק שבמלחמת 48 הוגשמו שאיפותיהם הלאומיות של היהודים תוך המטת אסון לאומי על הפלסטינים. עם זאת, וכפי שניסיתי להסביר בדוגמאות למעלה, אני חושב שספרו של ד"ר עאדל מנאע חורג ממסגרת זו של ביקורת היסטורית נוקבת על הציונות, ומאמץ ללא סייגים את הנרטיב הפלסטיני, השולל שלילה מוחלטת את הציונות, ומגדיר אותה כתנועה קולוניאליסטית, שמראשיתה התכוונה לטהר את הארץ מיושביה הפלסטינים. גישה זו של ד"ר מנאע יצרה אצלי במהלך קריאת הספר תחושה הולכת וגוברת של
77
