Page 78 - Demo
P. 78
פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
דה-לגיטימציה מוחלטת לזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולבטח לזכותם לממש הגדרה עצמית זו באופן כלשהו בארץ ישראל/פלסטין.
אני סבור שדווקא ד"ר מנאע, שמיטיב לתאר את התנועה הלאומית הפלסטינית ומעלה לתודעה הציבורית את קולותיהם המושתקים של עדים שחוו ממקור ראשון את החורבן הלאומי הפלסטיני, היה צריך להמשיך בקו אמיץ זה, ולחשוף גם את חלקה של הלאומנות והאלימות הפלסטינית בהתפתחות הקונפליקט. אך הוא נמנע מכך והפלסטינים מוצגים אצלו כקורבן בלבד, שכמעט לא הייתה להם השפעה ואחריות על האירועים שהתרחשו. בכך לדעתי, מא ֵמץ הכותב את המיתוס הלאומי הפלסטיני, הנגוע, ככל מיתוס לאומי, בעיוורון כלפי הצדדים ה"בעייתיים"
בהיסטוריה הלאומית שלו ובדה-לגיטימציה של הצד השני לסכסוך. מובן לי שלקיחת אחריות הינה משימה קשה לצד המפסיד, שהפך לקורבן למעשיו האכזריים של הצד המנצח. לבטח במקרה הפלסטיני, בו התבוסה גררה חורבן לאומי ועד היום נמשך דיכויים ונישולם השיטתי של הפלסטינים בידי ישראל. אך אני משוכנע שהצגת תמונה מורכבת יותר של הציונות, וביקורתית יותר כלפי הנרטיב הלאומי הפלסטיני, הייתה מעניקה תמונה היסטורית מקיפה יותר מבלי לגרוע מהסבל הפלסטיני או מהאחריות של הצד היהודי למעשיו. בנוסף, אני משוכנע שגישה מעין זו הייתה תורמת ליכולתו של הספר לעורר בקרב הקורא היהודי אמפתיה לסבל הפלסטיני, והבנה לצורך של הצד היהודי לקחת אחריות על המעשים שהובילו לנכבה. כך היה יכול הספר לא רק לתרום תרומה חשובה למחקר ההיסטורי, אלא גם לתרום לדיאלוג כן בין יהודים ופלסטינים על ההיסטוריה הטראגית של הסכסוך. דיאלוג שכולל הכרה בעוולות ההיסטוריות שנגרמו לפלסטינים, אך גם נכונות של כל צד לקחת אחריות על חלקו בהתמשכות הסכסוך ועל מעשי האכזריות שלו
כלפי הצד השני. לבסוף ברצוני להוסיף, שיהיו אשר יהיו מאפייניה ההיסטוריים של
התנועה הציונית, היא הגשימה את מטרתה וסיימה את דרכה עם קום מדינת ישראל. לכן המשך השימוש במושג "ציונות" בשיח הפוליטי בישראל לאחר הקמת המדינה, בהכרח איננו המשכו של הרעיון הציוני אלא עיוות שלו. עיוות שמטרתו העיקרית היא להצדיק מדיניות מפלה של
78
