Page 76 - Demo
P. 76
פרק רביעי: הסכסוך היהודי-ערבי
לארץ ללא עם". לכן הוא טוען שהיה זה אך טבעי שהערבים יראו בציונים פולשים הנעזרים בשלטון הבריטי הקולוניאלי לשם נישולם מארצם, וינהגו בהם כאויב. הגירוש ומעשי הטבח במהלך מלחמת 48 מהווים, לפי דעתו, הוכחה ניצחת לאופי מנשל זה של התנועה הציונית, ולכך שהפלסטינים צדקו בהגדירם תנועה זו מלכתחילה כתנועה הבאה
לגרשם מארצם. אני סבור שכאשר בודקים את כתביהם והגותם של חלק מהמנהיגים
המובילים של התנועה הציונית מתגלה שתיאור זה של שאיפותיה של התנועה הציונית איננו מדויק. מנהיגים והוגים ציוניים מרכזיים כגון הרצל, אחד העם ואפילו ז'בוטינסקי הכירו, לפחות במידה מסוימת, באינטרסים ובזכויות של תושבי הארץ הערבים וניסו להעניק להם מענה במסגרת חזונם הציוני. אמנם הייתה זו הכרה חלקית, שלרוב לא כללה את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולקתה בהבנת ההשלכות של המפעל הציוני על הפלסטינים, אך ברור שמנהיגים אלו לא התעלמו מן הערבים החיים בארץ והגותם לא כללה שאיפות או תכניות לגירוש, טיהור ונישול. כמובן שבקצה השמאלי של התנועה הציונית התמונה של הכרה בזכויות הפלסטינים מובהקת עוד יותר, כשהשומר-הצעיר וברית-שלום הכירו בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, ותמכו
בהקמת מדינה דו-לאומית. איפיון זה של התנועה הציונית גם מתעלם באופן מוחלט מזהותו
הלאומית של הצד היהודי, ומאופן הגדרתו את הציונות. כלומר, מכך שהיהודים ראו בעצמם חלק מלאום בעל זכות להגדרה עצמית, מכך שקיים קשר היסטורי של היהודים לארץ ישראל ומכך שהציונות נבעה גם מהצורך לספק מענה לרדיפות היהודים ולסבלם. כמו-כן הוא מתעלם מכך שפעולותיהם של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי בארץ הושפעו לאורך שנות המנדט הבריטי גם מהדינמיקה של סכסוך הולך
ומסלים, שבו שני הצדדים נוקטים בפעולות אלימות ואכזריות. בהמשך לכך נעדר כמעט לגמרי מן הספר תיאור מלחמתם העיקשת והעזה של הפלסטינים על ארצם, מלחמה שאליה חברו צבא ההצלה של קאוקג'י, ובשלב מאוחר יותר גם צבאותיהם של מדינות ערב. כך נוצרת תמונה היסטורית חלקית, המציגה את הפלסטינים כמי שהיו
76
