Page 48 - לבחור נכון בנתיבי הזמן - משה שעיו
P. 48

‫‪ | 48‬משה שעיו‬

‫בהדרגה עטרות החלה להתרוקן מנשים וילדים‪ ,‬ואני נותרתי הילד האחרון‬
‫במושב‪ .‬לכן הוחלט כי עליי לעזוב ולהצטרף למשפחה בירושלים‪ .‬יום אחד הגיע‬
‫אליק עם שיירה לעטרות‪ .‬הוא מסר לידי שעון יד מתנה מהוריו‪ ,‬ואני מסרתי לו‬
‫את מפתחות הבית‪ .‬הבגדים שלי היו ארוזים מבעוד מועד ולקחתי איתי כל מה‬
‫שהתאפשר לי לקחת לבד מהחפצים האישיים שלי כדי להביא למשפחת אולשה‬
‫לירושלים‪ .‬הבאתי להם גם תרנגולות וביצים שהיו מצרך יקר מאוד בתקופה‬
‫ההיא‪ .‬חוץ מזה הבאתי לרבקל'ה כדור‪ ,‬קופסת גולות ואת אלבום התמונות שלה‪.‬‬

‫כך עזבתי את עטרות והגעתי לירושלים בליווי הצבא הבריטי‪ .‬היה לי עצוב לעזוב‬
‫את עטרות אבל לא הייתה לי ברירה‪ .‬בירושלים נפגשתי עם משפחת אולשה‬
‫שהתגוררה אצל קרובים‪ .‬סיפרתי להם על עטרות ועל התקופה שבה הייתי שם‬

                                                                                ‫לבד‪.‬‬

‫לילה אחד ישנתי איתם‪ ,‬ולמחרת נפרדתי מהם‪ .‬שינדל'ה האם נתנה לי סידור‬
‫עם הקדשה כמתנה‪ .‬הסידור שמור במשפחתנו עד היום‪ .‬אבי המשפחה שלום‬
‫ובתו רבקל'ה ליוו אותי לפנימיית מוצא‪ .‬הייתה זאת עוד פרידה כואבת מאוד‪.‬‬
‫התרגלתי לחיות במחיצתה של משפחת אולשה‪ ,‬וכשכף רגלי דרכה בשערי המוסד‬

                                    ‫הבנתי שאני נפרד ממשפחת אולשה ומעטרות‪.‬‬

‫הקשר ביני לבין משפחת אולשה נותק‪ ,‬ולפני כארבעים שנה חודש‪ .‬כיום יש לי‬
‫ולמשפחתי קשרי ידידות נפלאים עם רבקל'ה ומשפחתה‪ .‬היא קוראת לי "האח‬

                             ‫הסורי שלי" ואני קורא לה "האחות האשכנזייה שלי"‪.‬‬

‫כך ירד המסך על שנות ילדותי בעטרות‪ .‬הימים לא היו פשוטים‪ .‬השמחה המעטה‬
‫הייתה מהולה בכאב‪ ,‬עצב‪ ,‬אכזבה ובדידות‪ .‬אינני מלין על כך‪ ,‬אך היו בלבי תקווה‬

                                                      ‫וציפיות אשר חלפו עם הרוח‪.‬‬
   43   44   45   46   47   48   49   50   51   52   53