Page 47 - לבחור נכון בנתיבי הזמן - משה שעיו
P. 47

‫לבחור נכון בנתיבי הזמן | ‪47‬‬

                             ‫חמשת המופלאים‬

‫למרות המצב הקשה הצליחה להגיע למושב עזרתה המבורכת של מחלקת חי"ש‬
‫כתגבורת‪ .‬את החיילים שיכנו בבתים במושב וכמובן גם ממני ביקשו לשכן בבית‬
‫כמה חיילים‪ .‬בתחילה חששתי‪ ,‬אבל לא סירבתי כי היו בבית שני חדרים פנויים‪.‬‬

‫הם היו חמישה חבר'ה‪ .‬שניים מהם אני זוכר במיוחד‪ :‬הראשון‪ ,‬שכונה "טוטה"‬
‫היה הבדרן שבחבורה; השני היה בחור עם גיטרה‪ ,‬בלורית שחורה‪ ,‬פנים נאות‪.‬‬
‫בערבים כשלא היה בשמירה היה מנגן בגיטרה ושר‪ .‬הוא הרנין את לבי‪ .‬אני זוכר‬

                                  ‫שיר עצוב שהוא שר‪ ,‬בית אחד זכור לי במיוחד‪:‬‬

                              ‫"ליד הערש יושבת לה האם האומללה‪.‬‬                    ‫	‬
                                   ‫את בתה יחידתה שומרת מכל רע‪,‬‬                   ‫	‬
                                                                                 ‫	‬
                             ‫שקט‪ ,‬שקט ודממה‪ ,‬החושך שולט בחוץ‪.‬‬                    ‫	‬
                              ‫הילדה המסכנה מתהפכת על מיטתה‪".‬‬

‫לא ידעתי לבשל אבל גבינה לבנה הייתה בשפע‪ ,‬בצל ירוק גידלתי בגינה‪ ,‬וחביתות‬
‫ידעתי לטגן‪ .‬הייתי מטגן להם ביצים כל יום לארוחת בוקר ולארוחת ערב‪ ,‬ובלומה‬
‫השכנה אפתה לי לחם‪ .‬במושב הצטברו כמויות גדולות של ביצים וחלב שאי‬
‫אפשר היה להעביר לירושלים‪ ,‬והיה מי שנתן לפרות לשתות את החלב‪ .‬בפעמים‬

          ‫שהחיילים היו בעמדת השמירה הייתי מביא להם את החביתות לעמדה‪.‬‬

‫אהבתי מאוד את החיילים ונקשרתי אליהם‪ .‬הם היו כמו חברים שלי אף על פי‬
‫שהייתי צעיר מהם‪ .‬מהם למדתי לירות ב"סטן"‪ .‬כפי שאני זוכר אותם גם כעבור‬
‫‪ 70‬שנה הם היו אז בני ‪ .17-18‬מאז עזבתי את עטרות לא פגשתי אותם‪ ,‬ואני נושא‬

                                                         ‫תפילה שהם נשארו בחיים‪.‬‬

                             ‫העזיבה‬

‫לילה אחד הותקפה עטרות בעוצמה רבה בתת מקלעים ובירי פגזים‪ .‬מספר פגזים‬
‫נפלו במחסן החציר ובחצר הרפת‪ ,‬וכדור נוסף עבר דרך החלון ונתקע בקיר חדרי‪.‬‬
‫לא פחדתי אולי מפני שהייתי ילד ולא הייתי מודע לסכנות‪ .‬אבל הייתי נחוש‬

    ‫בדעתי‪ ,‬והחלטתי שאני לא עוזב את הבית עד שיחזור מישהו מבני המשפחה‪.‬‬
   42   43   44   45   46   47   48   49   50   51   52