Page 50 - 23322
P. 50
תמי שמש קריץ
האפשרות שלי לטפל באלימות של בתי מוגבלת — נתתי לעצמי
הנחות .לא רק בשל היותי אישה ,כי אם גם בשל עברי .כילדה מוכה,
לא היו לי הכלים לעמוד בפני האלימות של בתי כלפיי .הפחד הושרש
בי כמו האינסטינקט להסיט את ראשי כשידה של אמי הייתה באוויר.
מילדות הורגלתי לרצות ובלבד שלא אחטוף ,וההרגל הוטבע בי גם
בבגרותי .אני מיד נכנעת :קחו הכול ,גם את כבודי ,רק אל תרימו עליי
יד .הפחד כל כך מושרש בי ,שאפילו בסרטים אני מסובבת את הראש
בסצנות אלימות .אף פעם לא הבנתי למה אנשים צופים בסרטי אימה,
החיים מפחידים גם ככה!
אולי זה נשמע מטופש ,אבל לי נראה שגבר ראוי לשמו לא עומד
מהצד כשמרימים יד על אשתו .גם אם זו "רק" היד של בתו .חשבתי
שאילו בעלי היה תופס לה את היד כשדחפה אותי ,למשל ,ומוסיף איזו
סטירה על לחייה ,בתי ככל הנראה לא הייתה מרשה לעצמה להתנהג
בבריונות .אילו רק היה מגיב בתקיפות כשהיא זרקה על הקיר כוס יין,
אולי היא לא הייתה מעיזה לעלות לחדר השינה שלנו ולזרוק לעברי
תפוח .טוב שלא זרקה עליי רימון.
כך או כך ,מלחמת ההתשה הגדילה את המרחק ביני ובין אדם,
שישן כמו תינוק בעודי מתקשה להירדם .כשנכנסתי לחדר לקחת
מהארון חולצה ארוכה שתחמם את גופי מצינת הליל ,בעלי מילמל
משהו מתוך שינה" :די ,תפסיקי ".אין לי מושג על מה חלם ואל מי
דיבר .נותרתי לבד בחשכה והתפללתי למחר אחר .תפילתי נענתה ,אם
אפשר לכנות כך את מה שאירע למחרת ,כשלראשונה שמעתי מבתי
מה מטריד אותה .יותר נכון מי .לא צרעה ,עכביש אנושי.
50
