Page 52 - 23322
P. 52
תמי שמש קריץ
אמרת לסבתא משהו על המכות שהיא נתנה לך?" ניסתה להעביר את
הנושא למגרש שלי.
"תראי ,כשהיית קטנה אמרתי לסבתא שאני מרגישה נורא בכל
פעם שאני סוחבת אותך בכוח למקלחת ,והיא ענתה' ,אז אם את יודעת
שזה לא בסדר ,למה את עושה את זה?' כאילו שהיא מעולם לא הרימה
עליי יד .הייתי כל כך המומה ,שלא אמרתי לה כלום .בינינו ,אני עוד
קצת מפחדת ממנה ",צחקתי.
"זה באמת מצחיק ,תמיד חשבתי שאת שתלטנית כמוה .טוב לדעת
שהיה יכול להיות יותר גרוע ",חייכה מפויסת .נראה שפתחה תריס,
ושאיזו קרן אור נכנסת דרכו .הרגשתי שאם אדבר בכנות ,היא עשויה
לפתוח עוד שלב.
"תאמיני לי שאם הייתי כמו סבתא ,לא היית מעיזה לעשות את
הדברים שאת עושה לי .אני סופגת את זה ,כי אני מבינה שאת מרשה
לעצמך להוציא את זה עליי דווקא בגלל שאת יודעת שאת בבת עיני".
"את כל הזמן לוחצת עליי ללכת לבית הספר כי את פשוט לא
מבינה .את חושבת שאת מכירה אותי ,אבל את לא .איך אני אסביר
לך את זה? תראי ,אם הייתה לך ילדה נכה ,היית מצפה ממנה לקום
פתאום וללכת?" היא שאלה.
לא הבנתי אם היא משתמשת בנכות כדימוי ,או שהיא באמת
מתייחסת לעצמה כאל נכה .מרוב שהייתי בשוק ,זרמתי איתה" .בסדר,
אבל יש נכים שלמרות שהם בכיסא גלגלים הם נרשמים לחוג ריקודים,
ויש כאלה שהנכות הופכת אותם לאנשים מרירים ",שמעתי את עצמי
אומרת .מה עוד יכולתי לומר לה? שאלוהים בירך אותה בכישרונות
לרוב ,כמו את הילד בשיר "מה אברך" ,שסופו הטרגי — "הנער הזה
עכשיו הוא מלאך ,לא עוד יברכוהו לא עוד יבורך" — תמיד החריד
אותי .הרי לפני המשבר היא נחשבה רקדנית בלט מחוננת ,וגם כששרה
בטקסים בבית הספר היסודי ,הורים ניגשו אליי להרעיף עליה שבחים.
"איך הגענו לדבר על נכים בכלל? את הרי ילדה יפה ,מוכשרת,
חכמה ,מה עוצר אותך?" התעשתי.
52
