Page 61 - 23322
P. 61

‫אהבה בנסיבות מחמירות‬

‫"תודה לאל‪ .‬אין לך מושג כמה נלחצתי מהטלפון שלך‪ .‬חשבתי‬
‫שאני מת‪ .‬לא‪ ,‬באמת‪ .‬ירדו לי כמה שנים מהחיים‪ .‬סליחה‪ ,‬נעמה‪,‬‬
‫אני יודע שלא קל לך‪ ,‬אבל לי ירדה אבן מהלב‪ .‬אין לך מושג כמה זה‬

                       ‫מלחיץ‪ ,‬לך תוכיח שאין לך אחות‪ ",‬הוא פלט‪.‬‬
‫"יש לך אחות‪ ,‬מפגר‪ ,‬אתה נישקת את הבת של אחותך!" צווחתי‬

                                                           ‫בלחישה‪.‬‬
   ‫"אחותי‪ ",‬הוא קם לחבק אותי‪" ,‬אני לא מאמין שזה קורה לנו‪".‬‬
‫הברז נפתח‪ .‬התחלתי לבכות‪ .‬הוא הגיש לי מפית‪ ,‬אחרי הכול‬
‫היינו במקום ציבורי‪ .‬שילמנו את החשבון ועברנו לשבת על ספסל‬
‫בודד בגן הציבורי הסמוך‪" .‬תקשיבי‪ ",‬אמר עודד‪" ,‬אני מבין את‬
‫הכעס על זה שלא אמרתי כלום‪ ,‬אבל כשזה קרה התנהגתי בדיוק‬
‫כמו שצריך‪ .‬תחשבי על זה רגע‪ .‬זה תפס אותי בהפתעה‪ ,‬חוץ מלהדוף‬
‫אותה לא יכולתי לעשות משהו אחר‪ ".‬היה בזה משהו‪ .‬הוא הרי נאלץ‬
‫להתמודד עם מצב שלא הייתה לו שליטה בו‪ .‬הכרתי את התחושה‪.‬‬
‫כך בדיוק הרגשתי כשקצינת הביקור נופפה בחוק חינוך החובה‪ ,‬כאילו‬
‫זו אשמתנו שהילדה לא הולכת לבית הספר‪ .‬הבת שלי יצאה מכלל‬
‫שליטה‪ ,‬וגם אם לא תמיד עשיתי את הדבר הנכון‪ ,‬נראה לי מופרך‬
‫להטיל את האשמה עליי‪ .‬אני לא מזלזלת בחשיבות החינוך בעיצוב‬
‫אישיותו של הילד‪ ,‬אני רק אומרת שיש עוד מרכיבים בעלי השפעה‪.‬‬
‫מה שבטוח‪ ,‬כהרגלי‪ ,‬הצלחתי להבין את הסיטואציה שעודד נקלע‬
‫אליה רק כשחשבתי על עצמי‪ .‬רק אז יכולתי להניח לכעס ולדבר איתו‬

                                                         ‫כמו עם אח‪.‬‬
‫שאלתי אותו אם אשתו יודעת‪ ,‬הוא אמר שלא‪" .‬עדיף ככה‪ ,‬אם‬
‫היא תדע נגה תרגיש‪ ,‬ואז אין סיכוי שתגיע אי־פעם לארוחות החג‪",‬‬
‫אמרתי‪ .‬סיפרתי לו על התגובה של אדם‪" .‬מה אני אגיד לך‪ ,‬הבנאדם‬
‫חייזר‪ ",‬אמר עודד‪" ,‬בינינו‪ ,‬אם היית מספרת לי דבר כזה על מישהו‬

                         ‫אחר‪ ,‬כבר הייתי שובר לו את כל העצמות‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אה‪ ",‬חייכתי‪" ,‬אני לא יודעת מה הולך לקרות‪ .‬נראה לי שנגה‬
‫הולכת לנשור מבית הספר ושלא תעלה לכיתה י'‪ .‬היא לא מסכימה‬

                                ‫‪61‬‬
   56   57   58   59   60   61   62   63   64   65   66