Page 132 - 20122
P. 132
מאפה בשקית
תמיד הייתי אובססיבית לפסקול שלי בזמן ההליכה .גם ליציאה הכי
קצרה מהבית דאגתי מבעוד מועד לפלייליסט שהיה הולם ומביך באותה
המידה .אם זאת לא מוזיקה מביכה – זה לא עובד .עכשיו ,כשלהליכות
נוספה נוסעת נכבדת ,נפרדתי מאוזנייה אחת .אפילו מצאתי את עצמי
צועדת ארבע שעות בלי מוזיקה בכלל ,כשבאוזני נשמעים רק קולות
מתוקים ובלתי פוסקים ,שבוקעים מהעגלה ,כמו מקהלה עליזה.
את התזמורת הזאת קטעו צעדים מהירים על עקבים גבוהים ,מלווים
בקול גלגלים ,שמחפשים את דרכם על מדרכה אירופאית רצופת
מכשולים .לרגע ראיתי את עצמי מקפצת בעקבים עם טרולי קטן ושקית
מאפים בדרך לשדה ,אל מפגש משפחתי או לעבודה על פרויקט חדש.
אחר כך דמיינתי את יוסף ,אוחז בידי ובידו השנייה במזוודה ,בדרך
ל־ 30שעות ספונטניות בבירה אירופאית קרירה ,עם סצנה קולינרית
עשירה .חשבתי כמה אהבתי פעם ללכת על עקבים ,אפילו שלא פעם
התלטפתי בתקרה.
קולה של מישמיש נכנס אז לתמונה ,כשהסקתי שגם הגברת שצועדת
מאחורינו לבטח סוחבת עגלה .התפעלתי מהעובדה שהיא הצליחה
לצאת מהבית עם תינוק ,אולי אפילו עם שניים ,ולא ויתרה על הופעה
מרשימה .הלכנו שני רחובות כשהיא נושפת בעורפי עד שהרגשתי
שאנחנו כבר חברות ,כאלה שהולכות יחדיו עם שתי עגלות .ראיתי
בעיני רוחי איך שתינו מחזיקות ביד אחת גם קפה ופחמימות .רק אחת
מאיתנו הקפידה יותר בלבושה.
כשחלפנו על פני המשכן לאומנויות ,החברות התנפצה.
זה היה צ׳לו שהיא גלגלה לצידה .לא היה זכר לתינוק ,לקרואסון
ולסוף שבוע רומנטי ורווי מזון.
על צ׳לו אף פעם לא העזתי לחלום ,אפילו גיטרה התעצלתי לסחוב.
אבל החברות הקצרה בין שתי נשים הנושאות משהו גדול במשותף,
מילאה את ליבי ואחזה בי עד פינת הרחוב.
132
