Page 9 - 13322
P. 9
אהבה ראשונה
צביה ווינשטיין הבית ברמת השרון
אביבי מאכזיב היו בעיניי מראשוני ה׳היפים׳ בארץ. אושרק’ה הופיע לראשונה בחיי ,חרוט בזיכרוני רכוב
על סוס בדרכי העפר של קיבוץ הגושרים ,במסגרת
בתחילה נבהלתי מחיזוריו העקשניים ,אבל הוא מחנה עבודה של “הנוער העובד והלומד” בקיץ .1951
מצא את נקודות התורפה שלי :מרקסיזם ,לניניזם, הקיבוץ עלה זה עתה לקרקע וצורפו אליו שתי קבוצות:
סוציאליזם ומהפכנות ,נושאים שכבשו את ליבי ואת
מוחי .ווכחנית הייתי כבר מילדותי .כך בהרבה מילים אחת מרמת גן ואחת מגבעתיים -בורוכוב דאז.
החל להתקרב אליי לאיטו .כששבנו הביתה ,אושרק’ה
לא הרפה .אני גרתי ברמת גן והוא במרחק נסיעת פעם ,לא מזמן ,הייתה פה מלחמה .אנשים אחרים גרו,
אופניים קצרה .הוא היה בא כמעט ערב ערב ,שורק את אך הם אינם .נשארו הבוסתנים נוטפי הפרי שהבשילו
שריקתנו “שדות שבעמק” ואני הייתי יורדת להיפגש עם הקיץ .התאנים ,הענבים ,האגוזים והסברס .המים
הקרירים שמפכים בין הדן והבניאס .ואנחנו ,חבורה
עימו ,לדבר ולטייל. קטנה של נערים ונערות עוסקים בסיקול ,כמו בהרבה
מחנות עבודה באותם הימים -להכשיר את הקרקע.
הוריי ,ובעיקר אבי ,לא אהבו את המחזר הצעיר ,אך
אני לא וויתרתי .כף יד נצמדת ליד ...מגע גוף בגוף... חודש ימים ,רחוקה מבית הורי ,לבדי ,עם חברים בני
שייט לירקון לאור הירח ...חוזרים מערבי התנועה, גילי ועם רותי חברתי מהתיכון .כמו מתוך חלום אני
עומדים על מדרכת הרחוב שליד בית הורי ומדברים רואה אותו רוכב על סוס בשבילי הקיבוץ .דמות זקופה,
גאה ,בהיר שיער וכחול עיניים ,חיוך מצית את עיניו.
עד סוף הלילה. שייך ואינו שייך ,נער לעצמו ,מתבדל .חבריו לקבוצה
העריכו אותו אך לא אהבו .בגיל 17עזב אושרק’ה את
כשנתיים נמשכה האהבה הזאת שהייתה ברובה בית הוריו בגבעתיים ועבר להתגורר באחד הבתים
אפלטונית ואז נסתיימה. הנטושים של כפר אונו הערבית .הוא גם נטש את
התיכון ,מה שלא מנע ממנו להפוך ברבות הימים
“ולא היה בינינו אלא זוהר
עניו של השכמה ברחוב כפרי לד”ר לביולוגיה ימית.
ולבלובו של גן בטרם פרי הוא החל לחזר אחרי ,תמימה ומודרת מאורחות אהבה.
בלובן תפרחתו יפת התואר” (לאה גולדברג) במרדנותו הקדים אושרק’ה את בני גילו .הוא ואלי
יש בזיכרון הזה מין מתיקות שלא נעלמה גם אם
בסופו של דבר נחמצה האהבה.
9מעת לעט