Page 105 - zman
P. 105
הזמן שחלף בינתיים | 105
"אני יכולה להודות לך על זה שעזרת לי לעבור?" שאלתי בזמן
שפנה ללכת .השאלה שלי לא עצרה אותו ,אבל הוא ענה" ,כן".
"אז תודה לך .ואני יכולה להודות לך על זה שמצאת לי את הדירה
המגניבה הזאת?" קראתי לעבר גבו המתרחק.
"את יכולה לעשות גם את זה ",ענה ואפילו לא החזיר מבט מעבר
לכתפו.
"אז תודה לך שוב .ועכשיו אפשר להזהיר אותך שאני לגמרי הולכת
למצוא דרך להחזיר לך?" בשלב הזה כבר הייתי צריכה לצעוק כמעט.
הוא הניף את ידו בתנועה מהירה.
לא ידעתי איך לפרש את זה וגם לא הייתה לי הזדמנות.
טוני נבלע בין צללי הערב מאחורי החצר הקטנה בכניסה לבית וכבר
לא יכולתי לראות אותו.
עמדתי עדיין בפתח הדלת ,הבטתי לעבר המקום שבו טוני נעלם
לתוך הלילה וניסיתי לחשוב בהיגיון .עמדתי שם במשך זמן רב כל כך,
עד שתאורת החצר — שהופעלה באמצעות גלאי תנועה — כבתה.
סגרתי את הדלת ולא חשבתי על כלום מלבד העובדה שלא סחבתי
שום דבר כבד באותו יום ,לא שילמתי על הפיצה ,או הבירה ,שטוני
אוסף אותי בשבת בתשע ואני עדיין מרגישה את מגע אצבעו על לחיי.
במילים אחרות ,לא הצלחתי לגרום לעצמי לחשוב בהיגיון.
במקום זה ,שאלתי את עצמי עד כמה זה באמת חשוב לנהוג בתבונה
בחיים.
טוני מילא את מחשבותיי והגעתי למסקנה שהתשובה היא ...לא
מאוד.
"אז מה הקטע עם זה?"
עמדתי בחדר האורחים של לארס והפניתי את מבטי — שהיה נעוץ
בגלוי בטוני שעמד ודיבר עם לארס במטבח — לעבר מריה.
"מה הקטע עם מה?" היתממתי.
היא לא פספסה את זה שטוני ואני הגענו יחד והיא ממש לא פספסה
את זה שהוא החזיק בידי כשנכנסנו לחדר.
