Page 117 - zman
P. 117
הזמן שחלף בינתיים | 117
לעבור ואני אחזיר לך ונשתווה וגמרנו .וזה מה שאני צריכה .זה הדבר
הבטוח בשבילי .זה מה שנכון".
הבנתי שאני מתנשמת בכבדות וראיתי שגם הוא ,עיניו לא עזבו
לרגע את שלי ,המאבק בתוכו עדיין נמשך ונראה שנדרש לו מאמץ
לומר שוב" ,זה לא רק פיצה ובירה .את יודעת מה זה .ולא משנה מה,
אל תוותרי על זה".
לא הבנתי אף על פי שלגמרי הבנתי.
אבל נאחזתי בחוסר ההבנה כדי שלא איכנע וארוץ ישר אל נקודת
הזינוק של מסלול מאוד לא נכון ,מתוך תקווה להשיג את טוני.
"כרגע אין על מה לוותר ,טוני .אנחנו לא צריכים לגרום לכך
שיהיה".
בקושי הספקתי לומר את זה לפני שהיה במרחק מטר ממני ,הוא היה
ממש מולי ,ידיו משני צידי פניי ,פניו רכנו לעבר שלי.
"את כבר קולטת את זה ,את פשוט לא מבינה מה את קולטת ",לחש.
הוא לא דיבר בהיגיון ואני הבנתי אותו במדויק.
טלטלתי את ראשי בין ידיו" .בבקשה אל תעשה את זה".
"את קולטת .את מביטה בי וקולטת .תאמיני בזה ,קאדי .תאמיני
למה שאת רואה.
תאמיני בי".
"תפסיק ".קולי רעד עכשיו כמו גופי" .אין מה לקלוט .אין במה
להאמין".
"יש משהו".
כרכתי את אצבעותיי סביב מפרקי ידיו ולחצתי כדי להדוף אותן,
אבל ידיו לא זזו.
"היית כל כך נחמד ,כל כך מתוק ,כל כך מגניב לגבי הכול ,אבל
אמרת לי בעצמך ,אני צריכה להישאר בדרך ה —"
"תסתכלי לי לתוך העיניים ותגידי לי שאת לא מאמינה".
הסתכלתי לתוך עיניו היפות ,הן היו שם ,כל כך קרוב ,הרגשתי את
נשיפת המילים שאמר על שפתיי .וכשהסתכלתי לתוך עיניו ,נזכרתי
במחשבות שהיו לי על העיניים של הילדים שלנו ,בלילה הראשון
שנפגשנו והרעד התגבר.
"אתה מפחיד אותי ",לחשתי.
