Page 67 - 26316
P. 67

‫ו קפר | ‪67‬‬

‫שכחה ופאה‪ .‬מה שאומרות הנמלים זו לזו‪ :‬היום קצר והמלאכה מרובה‬
‫— היום קצר האדם את החיטה‪ ,‬וצריך מיד לצאת לליקוט לפני שיבואו‬

 ‫אחרים‪ .‬ואכן‪ ,‬היום של הנמלה קצר‪ ,‬מתחיל ומסתיים בשעות האור‪.‬‬

                        ‫ַעד ָמ ַתי ָע ֵצל ִּתׁ ְש ָּכב ָמ ַתי ָּתק ּום ִמׁ ְּש ָנ ֶת ָך‬

‫שולח חץ ביקורת גם לבנו המנוח אמנון‪ ,‬שהיה מבלה במיטתו ובמיטת‬
‫אחותו‪ ,‬ושילם על כך בחייו‪ .‬העצל אינו יושב בצל ומתבטל‪ .‬מה‬
‫שמאפיין את העצל שאינו ממהר לקום ממיטתו בבוקר‪ ,‬וממשיך את‬
‫שנת הלילה‪ .‬זאת בניגוד לנמלה הממהרת לעבודתה ברגע שמופיעות‬
‫קרני האור הראשונות של היום‪ ,‬כי בשל דמה הקר אין הנמלה יכולה‬

                                                      ‫לעבוד בחושך‪.‬‬

                ‫ְמ ַעט ׁ ֵשנ ֹות‪ְ ,‬מ ַעט ְּתנ ּומ ֹות‪ְ ,‬מ ַעט ִח ֻּבק ָי ַד ִים ִלׁ ְש ָּכב‬

‫שלמה ממשיך להכות הלאה‪ :‬מי שמתעתד להיות מלך אינו יכול‬
‫לחיות בעולם התענוגות הפרטי שלו‪ .‬עליו לישון מעט‪ ,‬ובוודאי‬
‫שלא לשלוח חיבוק ידיים לאחותך כדי לשכב איתה‪ .‬ועל אחת‬
‫כמה וכמה לא לשבת בחיבוק ידיים ולתת לתנומה להשתלט עליך‬

                                                          ‫ולהרדימך‪.‬‬
‫מעט חיבוק ידיים — חוזר אל הנמלה שלעולם אינה יושבת‬
‫בחיבוק ידיים כי יש לה רק רגליים‪ .‬ולכן מעט שינות‪ ,‬מעט תנומות‬
‫— תתעוררו‪ .‬הופך על פיה את האזהרה בשיר השירים‪ִ :‬אם ָּת ִעיר ּו ְו ִאם‬

                                   ‫ְּתע ֹוְרר ּו ( ֶאת ָה ַא ֲה ָבה) ַעד ׁ ֶש ֶּת ְח ָּפץ‪.‬‬

                         ‫ּו ָבא ִכ ְמ ַה ֵּל ְך ֵראׁ ֶש ָך ּו ַמ ְחסְֹר ָך ְּכ ִאיׁש ָמ ֵגן‬

‫מישהו עלול לנצל את נמנומך כדי לפגוע בך מאחור‪ ,‬כאשר יראך‬
‫חסר מגן‪ .‬מתאר את סופו של אבשלום‪ .‬ובא כמהלך ראשך — במהלך‬

                                    ‫רכיבתך נתפס ראשך בעץ האלה‪.‬‬
‫ומחסורך כאיש מגן — ולא נותר מי שיגן עליך‪ .‬ואז‪ ,‬ככתוב בספר‬
‫שמואל ב'‪ַ :‬ו ָּיסֹ ּב ּו ֲע ָ ׂשָרה ְנ ָעִרים ֹנ ְ ׂש ֵאי ְּכ ֵלי י ֹו ָאב ַו ַּי ּכ ּו ֶאת ַא ְבׁ ָשל ֹום‬

                                                            ‫ַו ְי ִמי ֻתה ּו‪.‬‬
   62   63   64   65   66   67   68   69   70   71   72