Page 14 - 26422
P. 14
14׀ מיה שרידן
מטומטמת .הנדתי בראשי .״אני לא יודעת .האם תוכל להחזיר אותי
אם ...אם יהיה צורך בזה?״
הגבר שב והתבונן בי בדיוק כשהדלת נפתחה ואור פנסי הרחוב
האיר את הבר ואת פניו ,לרגע .הצבע האפור החיוור של עיניו
הדהים אותי .פערתי את עיניי בדיוק כשהדלת נטרקה וצל שב
וכיסה אותו .אבל ראיתי די כדי לדעת שפניו היו עוצרי נשימה אבל
קשוחים ,משהו ...מסוכן למראה ניבט מעיניו ,מהאופן שבו שפתיו
התעקלו ,מהקווים והשקעים בפניו .הוא היה בנוי מקצוות חדים
ואפור פלדה .תער .הרגשתי צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה
שלי בניגוד לרצוני.
״לא ,אני לא אוכל להחזיר אותך .את תהיי לגמרי לבד ברגע
שנגיע לפלומינו.״
אה .נשכתי את שפתי .יכולתי רק להתפלל שהמצב עם אלק
היה ...ניתן להסבר ,ואם הוא יהיה שם ,שנחכה עד ששדות התעופה
ייפתחו שוב ונטוס יחד הביתה .אלוהים ,בבקשה .או זה ,או שאמצא
מקום שבו אוכל להישאר ואז לטוס חזרה הביתה לבדי ברגע שהדבר
יתאפשר .ודאי יימצא שם חדר להשכרה במקום קרוב .זה היה סיכון
נוסף ,אבל ברצינות ,מהו עוד סיכון אחד? ״אם ככה ,אין שום בעיה.
כל עוד תוכל לקחת אותי לשם ,אני כבר אמצא את הדרך הביתה.״
את הדרך הביתה.
הגבר משך בכתפיו בתנועה מהירה אבל לא אמר דבר.
״אה,״ אמרתי והכנסתי את ידי לתיקי שהיה על ברכיי .״הכסף
כאן.״ הוצאתי את המעטפה שבתוכה שמתי את המזומנים והתחלתי
להושיט אותה לעברו ,אבל משכתי אותה אליי בחזרה .״איך אני
יודעת שלא תיעלם לי עם הכסף?״
״את לא,״ הוא ענה בלי להסס .נשכתי את שפתי לרגע .אלוהים,
