Page 89 - 23322
P. 89
איך להיות אמא מאמצת
"את יודעת מה זה זאב־זאב?" שאלתי אותה באחת הפעמים שהיא
נכנסה הביתה צולעת וצועקת שהיא לא יכולה לדרוך על כף הרגל,
כי נכנס לה קוץ ענקי שלא ֵיצא לעולם ,ואני ,שחיפשתי את אותו קוץ
אימתני ,לא מצאתי לא קוץ ולא דרדר" ,זאב־זאב זה כשמישהו מתלונן
כמה פעמים שמגיע זאב ,וכשממהרים לעזור לו מגלים שאין זאב ,ואז
כשבאמת מגיע זאב ,אף אחד כבר לא מאמין לו".
"אבל לא אמרתי לך שיש לי זאב ,אמרתי שיש לי קוץ!" היא צעקה
עליי.
כשהיתה בת שש ועוד הלכה לגן ,התקשרה אליי הסייעת:
"היא בסדר גמור ",אמרה לי בקול שברגע הראשון נשמע בטוח,
וברגע הבא נשמע שהוא מסתיר רעד" ,נשפך עליה מרק ,אבל
לא יכול להיות שהוא היה רותח .כן ,יש לה אדום והיא צועקת
שמאוד כואב לה .את יודעת איך זה איתה .כל הגן שמע שקרה לה
משהו".
כשבאתי לאסוף אותה ,ממהרת מתוך התחשבות בסייעת ופחות
מתוך התחשבות במצבה של הילדה שלי ,המחזה שראיתי היה כזה:
בתי שכבה על גבה על שולחן עץ מאולתר בחצר ,החזה שלה היה
מורם והראש שלה שמוט מטה ,היא התייפחה מכאב ,דמעות ארוכות
ורבות זלגו והרטיבו את פאות שערה הכהה .הסייעת עמדה לידה
במרחק מסוים ונראתה מבוהלת מרמת הכווייה או מעוצמת התגובה.
ברגעים האלה עדיין חשבתי שבתי מגזימה ,שהיא כנראה בסך הכול
נבהלה נורא ,אבל כשהיא הבחינה בי ורצה אליי ,מושכת את צווארון
חולצתה מטה ,נגלה לפניי חזה בוער בצבע אדום עז ושלפוחיות
שהחלו להיווצר.
"לא יכול להיות שהמרק היה רותח ",אמרה לי הסייעת ,כשראתה
את מבטי המבוהל לנוכח הכווייה.
לקראת השעה שמונה בערב הגננת נזכרה לשאול לשלומה של
בתי.
"הלכנו למיון" ,כתבתי לה" ,יש לה כווייה מדרגה ב' .היא עם
89
