Page 233 - 30322
P. 233
הרגע הנוכחי |233
"על מה שרודף אותך .תעבור שוב על הסיפור הזה ,תנסח במילים
את הכאב ,תחלוק את המ ֹשא .במקרה שלך ,הכתיבה היא המרפא
וה ֵאבל גם יחד".
הסופר הניד בראשו.
"לא ככה אני כותב רומן .אני לא מתכוון לכפות את המצב הנפשי
שלי על הקוראים .כתיבה היא לא תרפיה .כתיבה היא משהו אחר".
"מה?"
ארתור ניעור לחיים.
"בראש ובראשונה היא מעשה של דמיון .לחיות חיים אחרים ,ליצור
יקומים ,דמויות ,עולמות דמיוניים .לעבוד על מילים ,ללטש משפט,
לאתר את הקצב ,הנשימה ,המוזיקה .כתיבה לא נועדה לרפא .הכתיבה
מכאיבה ,צורבת ,אובססיבית .מצטער ,אבל את ואני לא באותו תחום".
אסתר השיבה לו מיד" ,להפך ,אני חושבת שאנחנו עוסקים באותם
חומרים ,מר קוסטלו .דיכאון ,פחד ,כאב ,פנטזיות".
"אז את חושבת שאפשר פשוט לפתוח דף חדש על ידי כתיבה?"
"מי אמר לפתוח דף חדש? רק הצעתי לך להרחיק את הכאב שלך
על ידי כך שתעבד אותו בסיפורת .תשלים ברומן עם מה שאי־אפשר
להשלים איתו במציאות".
"מצטער ,אבל אני לא יכול לעשות את זה".
בתנועה חדה תפסה אסתר הזייל את הקלסר שנח על השולחן
והוציאה ממנו כמה צילומים.
"מצאתי ריאיון שלך ל'דיילי טלגרף' ב־ ,2011כשאחד הספרים
שלך ראה אור באנגליה .אני מצטטת אותך' :מאחורי הצד הדמיוני
של הסיפורת תמיד מסתתרת איזו אמת .רומן הוא כמעט תמיד
אוטוביוגרפי ,כי הסופר מספר את הסיפור דרך הפריזמה של הרגשות
והרגישויות שלו '.בהמשך אתה מוסיף' :כדי לבנות דמויות מעניינות,
צריך להזדהות איתן .אני כל אחד מהגיבורים שלי .כמו האור הלבן
שעובר דרך מנסרת זכוכית ,אני מתגלה בכל אחת מהדמויות שלי'.
שאמשיך?"
ארתור קוסטלו סירב להישיר מבט אל הפסיכיאטרית ורק משך
בכתפיו.
