Page 238 - 30322
P. 238
| 238גיום מוסו
הוא קם וראה את אשתו ישובה ליד השולחן ,ואז נעמדת בלא
ניע לרגע ,מסוחררת ומותשת ,כאילו עמדה מול רוח רפאים או
חיזיון.
"היי ",אמרה ליסה.
"את כאן כבר הרבה זמן?"
"קצת יותר משעתיים".
"למה לא הערת אותי?"
"כי קראתי את הרומן שלך".
ארתור הינהן .רמינגטון רץ לעברו .הכלב נבח וליקק את ידיו.
"חסר לו סוף ",ציינה.
ארתור פרש את זרועותיו בהכנעה.
"את יודעת את הסוף .אי־אפשר להתגרות בגורל .אי־אפשר לתקן
את מה שלא ניתן לתיקון .אי־אפשר לחזור לאחור".
היא פסעה לעברו.
"אל תסיים את הרומן הזה ,ארתור!" התחננה אליו" .אל תגרום
לילדים למות שוב ,בבקשה".
"זה רק סיפור ",הוא התגונן חרש.
"אתה מכיר את כוחו של סיפור יותר טוב מכולם! לאורך הדפים
האלה אתה מחזיר לחיים את בן וסופיה .אתה מחזיר לחיים את כולנו.
גורם לנו להילחם .אל תשבור אותנו שוב .אל תהרוס הכול בכמה
שורות .אם תסיים את הרומן ,תאבד אותנו סופית .אל תעורר שוב את
האשמה .אל תאשים את עצמך שוב באסון של חיינו".
היא התקרבה כדי להצטרף אליו ליד החלון הגדול.
"הספר הזה הוא הכאב שלנו ,הסודות שלנו .אל תחשוף אותו
לעולם .הם רק מחכים לזה .כולם .אף אחד לא יקרא את הספר כרומן.
יקראו אותו כמו מציצנים וינסו לפענח כל פרט .יקראו את הסיפור
שלנו ויעשו קיצורי דרך ,ולסיפור שלנו מגיע הרבה יותר".
ארתור פתח לרווחה את דלת הזכוכית הגדולה ויצא החוצה אל
מרפסת האבן הצופה אל הים .ליסה הצטרפה אליו שם ,הרומן תחוב
בשקע זרועה .הלברדור ירד בעקבותיהם אל החוף במדרגות החצובות
בסלע.
