Page 12 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

שיש ספרות לא מעטה העוסקת בכך, וגם בעברית). אין לראות בהתאבדותו בגיל 23 וחצי (שנבעה ממסקנה אישית נוקבת, הגם אופייה הפתולוגי) משום סתימת הגולל על הגותו (הגם שחלק משמעותי ממנה צורם בשל היותו אנטי פמיניסטי) ומסקנותיה הנגזרות על הציונות, ולמעשה על המדינה שנוצרה לימים. גם אם וינינגר היה מעורער בנפשו, אין זה נכון לטעון שהוא פתח אופקים חדשים בפני שונאי ישראל, כל שכן – שהעניק אסמכתא פילוסופית לפתרון הסופי של הנאצים.15 זאת ועוד, וינינגר מציין בהערה שהוא ממוצא יהודי16 ומבהיר את גישתו הפוליטית ליהודים בפסקה הבאה: “חלילה לי מלבוא ולהמליץ על הבויקוט (חרם – י. ב), על גירוש היהודים, שכן הם מחוץ לגדר המוסריות”. הגותו מהווה נקודת מוצא לדיון ביקורתי על הציונות המדינית, מעצם העובדה שעסקה בביקורת עליה בתקופת התרקמותה של הציונות המדינית של תאודור בנימין זאב הרצל, וכמי שהיה עד לקונגרסים הציוניים הראשונים. יחסו ליהדות מכוון רק לייחודיות הפסיכית (הנפשית) של היסוד היהודי, ובהערת שוליים הוא מסביר את ביקורתו על האנתרופולוגיה הגזעית: “יהודיות רוחנית זו של היהודי, נראית לי כתכונה מוזרה, אחידה בתוכה, ושונה מיסודה מכיוון הרוח והלב אשר לכל עמי העולם האחרים (...) לכן איני סבור שאפשר להסביר את היסוד היהודי לפי המתודה של הכימיה הגזעית, כלומר על סמך ההצטלבות והתערובת של עממים ושבטים שונים, שכן מחוברים כאלה טעונים גם חקירה פסיכולוגית ואף יש למצוא אותם”.17 בנתחו את היהדות הוא מסביר שבכוונתו “לא לגזע ואף לא לעם, ועוד פחות מזה לדת, שהוכרה רשמית
15 ביקורת על וינינגר ניתן למצוא אצל ד”ר דב סגל שכתב מאמר בשם “הנפש היהודית של אוטו וינינגר”, במסגרת הוצאת “המכון לחקר עמנו”,/6/1985 עמ’ 7. ד”ר סגל מסתמך על ישעיהו ברלין הטוען במאמרו “דישראלי, מארכס וחיפוש הזהות” (מולד, סדרה חדשה אב־אלול אוגוסט־ספטמבר 1971 כרך ב (כ”ז) חוברת 21 (231) עמ’ 258), שוינינגר היה הסופר היהודי היחיד הנערץ על הנאצים. ברם, כשבוחנים את דברי וינינגר ואת התייחסותם של הנאצים אליו, חשוב להבחין בין דבריו לבין השימוש שעשו בהם
הנאצים. בנו מילר מציין בספרו מדע קטלן, בידולם של יהודים, צוענים וחולי נפש (תרגום לעברית הוצאת מאגנס 1984, הערות 221, 222, עמ’ 106־107): “היטלר כינה את וינינגר בשיחות השולחן שלו ‘היהודי ההגון היחיד’, שכן וינינגר, בעצמו יהודי, תיאר נכונה נשים ויהודים. היטלר וגינתר חשבו ודאי שניהם שיש לכבדו על שהסיק את המסקנות ואיבד את עצמו לדעת”. בטקסט המקורי של שיחות השולחן של היטלר, מעיר היטלר: "דיטריך אקארט אמר לי פעם שהוא הכיר רק יהודי הגון אחד, אוטו וינינגר, שהתאבד לאחר שהכיר בכך שהיהודים חיים אלא כדי לפורר עמים אחרים (תרגום מגרמנית מ־itler adolf Monologe im Fuhrer Hauptquartier מאת Albrecht Knaus, עמ' 148). כלומר וינינגר נתפס כהגון משום שהתאבד. ביחס לדברי דיטריך אקארט, יש להעיר ש־Barbara Milller Lane – בספרה המשותף עםLeila j Rupp – Nazi ideology 1933 Manchester
1978 University Press – מציינת את חוסר זהירותו של אקארט בהתבססותו על וינינגר לגבי אי אמונת היהודים בנצחיות, בהיעדר הנשמה אצלם ובדחיית הפתרון הציוני. לטיעונים אלה אעיר שוינינגר אינו שולל את האפשרות למימוש הציונות מתוך גישה אנטישמית, אלא מתפיסה הגורסת את הצורך בשינוי פסיכולוגי, נפשי, לשם מימושה. צבי רודי, מתרגמו של מין ואופי, טען חד משמעית בספרו: הוגים ודעותיהם (הוצאת אגודת הסופרים ליד דבר, 1958, עמ’ 7) ש”וינינגר שנא את היהדות. מה שהבין, או לפחות מה שרצה להבין בשם זה, לא היה איזה אופי לאומי או גזעי, אלא שוב אידיאה אפלטונית, שגם הרבה מן האריים משותפים בה. וזוהי ודאי הסיבה היחידה ששום מנהיג נאציסטי ושום חוקר גזע אנטישמי לא נתפס לקונספציה של וינינגר על היהדות”. עוד על התאבדות וינינגר, ראו ניתוח פסיכואנליטי של וינינגר בביוגרפיה שכתב עליו הפסיכיאטר דוד אברהמן – .Abrahamen David The Mind of Gennius Columbia Press NY 1946 16 מין ואופי עמ’ 365. 17 שם, שם.
12