Page 14 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

יהודיות (או שנובעות מרוח יהודית), לעומת יצירות שאינן יהודיות (או שנובעות מרוח לא יהודית)”.26 ויטגנשטיין מייחס ליהודים “שכלתנות” חסרת יצירה אמיתית. הוא מבקרם בנסותם להסתיר את טבעם האמיתי תחת מעטה של פיקחות וסודיות ואין הוא “מתכוון בזאת לשבח תכונה כזאת. בשום
אופן לא”.27 בתפיסה הציונית מוצגת לעיתים היהדות כמחלה.28 לנוכח זאת ראוי לציין שויטגנשטיין מתייחס לסוגיה בצורה דומה: “ההיסטוריה של היהודים אינה זוכה לטיפול מצומצם כפי שמתבקש באמת מהתערבותם בעניינה של אירופה, כיוון שבתוך ההיסטוריה זו מתנסים בהם כמו במחלה, כמו משהו אנומלי, ואף אחד אינו רוצה להתייחס למחלה באותו אופן כמו לחיים נורמליים (כלומר: אף אחד אינו רוצה לדבר על מחלה כאילו שהיו לה אותן זכויות כמו לתהליך גופני בריא, ואפילו הוא מכאיב)”.29 בכתביו אפשר למצוא הערות מפורטות יותר המופנות לאופיים הרוחני והאמנותי של יוצרים שונים על רקע יהדותם (לדוגמה, משה מנדלסון). הערות אלו גורמות ליובל לוריא להרגיש חוסר נוחות ואף מיאוס, שכן אפשר לעשות השוואה בינן לבין “השגות דומות מכתביו של צ’מברלין”.30 “מבעד לכל הדיבורים על ‘רוח’ ועל ‘תרבות’ מהדהדים באוזננו צלילים גזענים ואנטישמיים בוטים ומוכרים”,31 מסביר לוריא, אך במחשבה שנייה הוא מוסיף שיש לעמוד על ההיגיון הפנימי של הטענות ולהבינן על הרקע התרבותי־אינטלקטואלי של החברה המרכז אירופית במחצית הראשונה של המאה ה־20. עוד הוא טוען שיש להבין מה עומד מאחורי הטענות, וזאת מהתייחסות לתקופה המדוברת ומבלי להיות מושפע מאירועים היסטוריים מאוחרים יותר, כמו השואה. כך ראוי לדעתי גם לנהוג ביחס לוינינגר, מה גם שהגותו קדמה להגותו של ויטגנשטיין. הסתייגות זו רלוונטית גם לגבי וינינגר וגם לדברים שלהלן – “הקשר דיון אחד שבו נאמרים דברים ביחס ליהודים הוא... לאומי או חברתי, והקשר הדיון השני הוא תרבותי או אמנותי. בהקשר הדיון הלאומי ־חברתי מדבר ויטגנשטיין על היהודים כעל קבוצת אנשים הנתפסת על ידי בני אירופה האחרים (במרוצת התנסותם הלאומית) בתור גורם לאומי זר. בהקשר דיון זה, יהדותם של יהודים מהווה זהות לאומית שונה מזו שיש לבני האדם אחרים שבמחיצתם הם נמצאים, והיא מתוארת על ידי ויטגנשטיין כזהות חברתית המשמשת מוקד לרגשות לאומיים עוינים כלפיהם מצד בני לאומים אחרים (...) יהודים, באשר הם מבקשים להשתלב בחברה אזרחית לאומית כשהם שומרים על זהות לאומית עצמית משלהם, נתפסים על ידי בני הלאומים השונים באירופה בתור גורם חברתי זר המבקש להסתפח לגוף החברתי שאיננו שייך לו. רגש לאומי בחברה שבה מצויים יהודים מוליך בהכרח לאנטישמיות... המשל האנטישמי הנפוץ, על היות היהודים גידול ממאיר בגוף הלאומי הבריא,32 מתואר כאן באופן מוחשי
26 יובל לוריא, “יהודים כמשל”, מתוך: עיון כרך ל”ז, ניסן תשמ”ח אפריל 1988, עמ’ 110־111. 27 שם, עמ’ 96. 28 ראו למשל שמואל אלמוג, “היהדות כמחלה: סטריאוטיפ אנטישמי ודימוי עצמי”, מתוך: לאומיות ציונות אנטישמיות – מסות ומחקרים, הספרייה הציונית ע”י ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים תשנ”ב, 1992. 29 יובל לוריא עמ’ 96. 30 סטיוארט צ’מברלין מי שכתב את הספר – יסודות המאה העשרים. 31 לוריא עמ’ 97. 32 מעניין להשוות לתפיסת ישעיהו ליבוביץ הכותב: “על בעיית יחסנו למיעוט הערבי בקרבנו ניתן להקיש מן העולם הביולוגי: אדם שבגופו נמצא נגע אשר לא ניתן לעקרו – מוכרח לחיות עם הנגע. הדבר מכביד על החיים, אך אין ברירה. מציאותו של מיעוט ערבי בארצנו, אשר מטבעו היה ויהיה אויבנו בכוח – עובדה זו היא חלק ממדינתנו. כמוה כעובדת המים. אין ברירה – לא יכולנו לברור לנו ארץ אחרת שיש בה הרבה מים. כיוצא בו, גם יחסנו לגבי שנים עשר האחוז של אוכלוסיית ארצנו, שזכותם למעמד של אזרחים במדינה אינו ניתן לערעור, משום שהיא גם מולדתם, ועם זה אין אנו יכולים לצפות מהם לנאמנות בכל תנאי למדינה. הסכנה תגדל אם לאחר דור ייהפכו שנים עשר האחוז לעשרים אחוז, וכעבור שני דורות לשליש מן האוכלוסייה, אם לא
14