Page 17 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

1. וינינגר משמש בכינויים “רוח נוצרית” ו”אופי ארי”, בעוד ויטגנשטיין במקביל מעדיף “רוח לא יהודית” ו”אופי לא יהודי”. 2. לוריא טוען שאין ויטגנשטיין מייחס ליהודים תכונות מוסריות שליליות כפי שעושה זאת וינינגר. טענה 1. נכונה, אך טענה 2. אינה נכונה, שכן כבר צוין לעיל שלדעת ויטגנשטיין היהודים נוטים “להסתיר את טבעם האמיתי מתחת למעטה של פיקחות וסודיות”, ולכן למרות הרדיפות, מוסיפים היהודים להתקיים כמו בעלי חיים המוכשרים ביכולת להסוות את עצמם, ועל כך הוסיף: “כמובן, אינני מתכוון בזאת לשבח תכונה כזאת”.49 נכון שהערותיו של ויטגנשטיין חסרות את הטון הבוטה ואף והמגדף שמאפיין את קביעות וינינגר, אך לא הטון הוא שגרם ללוריא לגנות את קביעות וינינגר. נכון גם שויטגנשטיין אינו קורא (כוינינגר) להדברת הרוח היהודית ולהתגברות עליה, אך אין בכך כדי לשפוט את הגות וינינגר לחומרה. אם ראוי לעשות זאת, יש לעשות זאת גם ביחס לביקורת הציונית בעת התרקמותה על ה”יהדות”. לוריא מבחין גם בין ראיית וינינגר את היהודי כטיפוס אנושי לקוי חברתית ואישיותית, לבין ראיית ויטגנשטיין, ש”הופך את התיאור לידי הפכפכנות תרבותית. יהודים (לדידו) מגלמים באופיים הרוחני טיפוס תרבותי שאינו קשור באופן אותנטי ליסודותיה של שום תרבות, אלא עשוי להשקיע את עצמו בכל מיני תרבויות באותה מידה”.50 נקודה משמעותית נוספת בביקורת המשווה של לוריא בין שני הפילוסופים, מתייחסת לתפיסתם העצמית. לוריא טוען שוינינגר “בחל” במוצאו, והמרת דתו היא בעצם ניסיון להמיר את “רוחו” כדי לשנות את “אופיו”.51 לעומתו לא התכחש ויטגנשטיין למוצאו היהודי, אך בשל היותו יהודי סבר שהוא מוכשר לחשיבה רציונלית, אך לא גאונית או יצירתית מקורית – “אינני סבור שאי פעם המצאתי שורה אחת של חשיבה. תמיד נטלתיה ממישהו אחר. פשוט, מיד אחזתי בה בהתלהבות למען עבודת ההכרה שלי. זה האופן שבו: בולצמן, הרץ, שופנהאואר, פרגה, ראסל, קראוס, לוס, וינינגר (ההדגשה היא שלי – י. ב) שפנגלר, סרפה – השפיעו עליי”.52 במהלך השנים 1929־1934 (שבהן התעצמה התנועה הנאצית בגרמניה עד עלייתה לשלטון ב־1933, כדור לאחר מות וינינגר) חלו שינויים במחשבתו הפילוסופית של ויטגנשטיין. שני מושגי מפתח המסבירים את השינוי בהשקפתו הפילוסופית הם “אב טיפוס” ו”דמיון משפחתי”.53 אב טיפוס הוא במקורו מושג של וינינגר – מושג מטפיזי הדומה ל”אידיאה” בתורתו של אפלטון. העצם האידיאלי אינו קיים במציאות היום יומית, אך בעזרתו אנחנו יכולים להשקיף על המציאות העובדתית ולהבחין בתוכה בצורתו של העצם האידיאלי”.54 מכאן שויטגנשטיין, בעקבות וינינגר, החל גם הוא להקפיד להבחין בין דיון מטפיזי העוסק באבות טיפוס אידיאליים, לבין דיון אמפירי, הנוגע לטבעם הממשי של דברים שאב הטיפוס מייצג. לפיכך גרס
49 לוריא, עמ’ 96. 50 שם, עמ’ 114. 51 בהערה ממוסגרת הוא מעיר ש”מחייביה של האנטישמיות הגזענית טענו בעקבות התאבדותו, שזה היה מעשה עקבי ביותר, שנבע ממה שאכן התגלה לו על טבעה של היהדות” (שם, שם). אולם וינינגר עצמו שלל במפורש את ראיית היהודים כגזע. 52 ספרו של ויטגנשטיין, עמ’ 19. עם זאת ויטגנשטיין לא תיקן סברות לא נכונות על שורשיו היהודיים, הגם שנולד למשפחה יהודית שהתנצרה עוד לפני היוולדו. למעשה ניתן לראות בראייה העצמית של ויטגנשטיין ביטוי ל”תסביך יהודי” על פי קלמנט גרינברג. 53 ראו דיון בספרו עמ’ 1, המצוטט אצל לוריא בעמ’ 116. 54 לוריא, עמ’ 116.
17