Page 19 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

לטבוע בגופו רעיון מדיני. לפיכך זהו ניסיון של יהודים לשלול את היהדות.60 אך ניסיון זה, סבור וינינגר, נועד לכישלון. הציונות רוצה לקבץ את היהודים בארץ אחת, לעשות ליהודי מושב קבע בעולם, ובכך היא רוצה שהיהודי יעשה מעשה בלתי יהודי. על היהודים להתגבר תחילה על היהדות שבתוכם, על תנועתם הנצחית וסירובם להיות מיושבים, בטרם יהיו בשלים לציונות. דרכו של היהודי לחיי מדינה תלויה בהמרה מוחלטות של אישיותו הנוודית, ולכן רק בהטבלה לשמה – בהמרת דת, במעבר ובהיטמעות
בחברה ובתרבות הנוצרית, תימצא ליהודי ישועה”.61
ג. רוסו, קאנט והרפובליקה
בספרו האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני דן ז’אן ז’ק רוסו בפרדוקס שבו “האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים”, שכן כל חברה כובלת את האדם לנהגיה ולחוקיה. “מי שמוותר על חירותו מוותר על מידת האדם שבו” (1, ד) – מכריז רוסו וחוזר ומכריז, כפי שהכריז גם קאנט אחריו. חירות מצד אחד, שיעבוד לחוקי המדינה מצד שני. רוסו מוצא את הפשרה באמנה החברתית – רעיון עתיק יומין שביטוי לו אפשר למצוא בין השאר בכריתת הבריתות שבתנ”ך.62 לפי רעיון זה החברה האנושית בכלל, והמדינה בפרט, מבוססות על הסכמה מתמדת בין הפרטים המרכיבים אותן. כל פרט מוסר לגורם המייצג את הכלל חלק מחירותו ומקניינו, ובתמורה מעניק לו אותו גורם, העומד מעל כל הפרטים, צרכים שאותם לא יכול היה לספק כל פרט לעצמו – ביטחון, סדר ציבורי, תשתיות, שירותי ציבור שונים. מכך יוצא שהשלטון, או “המדינה”, מבטאים רצון כללי,63 שהוא סך כל הרצונות ה”פרטיים” אף שהוא שלם העולה על סך חלקיו. על כן שומר כל אחד ואחד על חירותו, אף על פי שהוא חייב לקיים חוקים ולשלם מיסים.64 בהגותו ביקש אפוא רוסו “למצוא צורת של שותפות שתגן ותשמור בכל הכוח של הציבור על גופו ועל רכושו של כל שותף, ושכל אחד ואחד יתאחד על ידה עם הכול, ואף על פי כן יציית רק לעצמו, ויישאר חפשי ככל שהיה חפשי קודם לכן. זוהי הבעיה היסודית שהאמנה החברתית נותנת לה פתרון”.65 מכך עולה שבמוקד האמנה החברתית מוכרח לעמוד גוף שמספר חבריו הוא כמספר הקולות באספה
60 לנקודה זו שותפים וינינגר, אגסי ופלד. ישראל איננה מדינה נורמלית. אגסי רואה בה מדינת הסדר ופלד רואה בה קהילה יהודית בפלסטינה א”י. 61 שם, 427. 62 המהוות גם בסיס להשקפה השמרנית נוסח אדמונד ברק. 63 ז’אק ז’וליאר, בספרו הביקורתי על גלגולי הגותו של רוסו, עומד על הטענה שהרצון הכללי תמיד מבקש את טובת הכלל ומקשה: אחת משתיים – או שהרצון הכללי אינו יכול לטעות לעולם, או שאינו רצון כללי. וכאן הוא נדרש לטענת י”ל טלמון, שגרס כי הרצון הכללי הוא לפעמים עיקרון חיצוני החווה את חייו שלו בדומה לאידיאה האפלטונית, ולפעמים הוא עיקרון מופנם המתגלם בריבונות העממית. ז’וליאר גורס שההסבר הראשון הוא הנכון, כלומר טובת הכלל שאינה יכולה לטעות, אבל הוא מסביר שזה גורם לטאוטולוגיה, שכן רוסו קובע ביומרנות שרעיון טובת הכלל נוטה בהכרח לטובת הכלל, או שמדובר ברצון הכללי המתגלם בריבונות העממית. רצון כללי זה, שאינו עשוי לטעות, אינו מובטח ואינו קבוע לדורי דורות, והרי אנו שוב בתוך תוכה של טאוטולוגיה – הרצון הכללי אינו אמור לטעות כל אימת שאינו טועה. יתר על כן אם העם אינו יכול להיחשב תמיד לשופט הטוב ביותר של ענייניו האמיתיים, מי כן נחשב לכזה? “במקום להתמודד עם הסתירה זו מעדיף רוסו לפזר את העם משל היה פרלמנט לכל דבר” (טעותו של רוסו, מסה על אודות המסקנות ההיסטוריות של רעיון ריבונות העם, ספרית אפקים הוצאת עם עובד, 1985, עמ’ 35). 64 שם, מתוך ההקדמה המסופררת במספר לטיני 8. 65 שם, עמ’ 24.
19