Page 25 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

חיי הציבור היהודים בארץ ישראל ולהחזיקם בשליטתה. ה’מולדת’ בלשון המונחים הציונית הייתה אך תחליף יהודי חילוני ל’ארץ הקודש’ של היהדות הדתית, והתמיכה הציונית הכספית לישראל היא חלק מן ההווי הקהילתי היהודי”.110 במאמרו “ציונות ופטריוטיות”111 מציג ההיסטוריון יגאל עילם שלושה עקרונות שעליהם עומדת התפיסה הציונית: שלילת הגולה, עלייה לארץ ישראל, וקידום מפעל התיישבות היהודית בה. בנקודה זו הוא מצביע על “חשש ציוני”, שנראה כמעין “תמונת מראה” ל”חשש הכנעני” שצוין לעיל: “החשש הציוני הגדול היה שדור ילידי הארץ יטפח תודעה מקומית, בעלת סממנים אזרחיים, תוך התנכרות לגורלם ומצבם של המוני היהודים בגולה... מערכת החינוך הציונית השקיעה את כל מאודה בפיתוח תודעה ציונית ויהודית בקרב דור ילידי הארץ תוך דיכוי התודעה הישראלית הטבעית שצמחה בתוכם. אחת התוצאות הגרוטסקיות של גישה ציונית זאת קיבלה ביטוי בחוק האזרחות הישראלי (1952) ובו נחשבו ילידי הארץ היהודים כמי שעלו לארץ מתוקף חוק השבות”.112 עילם אמנם שלל באחד מספריו את הגישה הכנענית, אך בפועל היה שותף לתפיסתה אודות הפער בין העבריים בארץ ובין היהודים בפזורה, ומכאן ביטא תפיסה רפובליקאית בגרסתה הישראלית. הגותו מתכתבת עם הגישה הכנענית גם בנקודות נוספות, כגון ראייתו את היהודים כ”עם לא נורמלי”: “אין כל ספק שהמקרה היהודי ההיסטורי מהווה דוגמה מובהקת לזיקת עם שהתקיימה בתנאי גלות לאורך מאות שנים גם בלא זיקת מקום”.113 על רקע זה אפשר להבין את טענותיו הנוקבות שלפיהן “לא התקיים כלל יחס ישר בין הציונות לבין הפטריוטיות, מעולם לא הייתה הציונות מכוונת לעידודה ולפיתוחה של הפטריוטיות. אדרבא, הציונות התייחסה מלכתחילה בחשדנות ובהסתייגות כלפי ניצני גילויים טבעיים של פטריוטיות ארצישראלית”.114 בכך עילם הינו שותף לראייתו של רטוש. גלי ההגירה (“העלייה”) “הזרימו” לארץ שוב ושוב אוכלוסייה חדשה, ועל כך הוא טוען : “(הם) גם חזרו והחדירו לארץ יסוד זר, ועל כן דינמי, במחזוריות עיקשת ששיבשה מלכתחילה כל אפשרות להסדרה של הישוב וליצירת רקמה אורגנית מקומית בעלת תודעה מקומית מובהקת”.115 יונתן רטוש לא יכול היה לכתוב זאת יותר טוב ... בספרי מדינת הלא לאום, הרהורים על לאומיות ועל דמוקרטיה בישראל התמקדתי בפרק “הראש הישראלי: חינוך ופסיכולוגיה קולקטיבית”116 בחינוך לתודעה יהודית. עילם עוסק בסוגיה זו במאמרו ומצטט מדברי דוד לוין, מנהל בית המדרש למורות על שם לוינסקי, שהסביר ב־1933 מדוע אין ללמד אזרחות בבתי הספר העבריים בארץ ישראל: “נראה לי שיפה כיוונו ויפה דנו אלה אשר שינו את השם, הסירו את כל הצעיפים וקראו לילד בשמו הראוי לו, פשוט בשמו הנכון – לימוד ציונות... האזרח והציוני – אלה הם שני טיפוסים פסיכיים שונים ורחוקים מאוד זה מזה,117 אם גם לא נאמר מתנגדים זה לזה. האזרח הוא בן ההווה, המושרש בקרקע של ההווה ועומד
110 שם, עמ’ 259. 111 מתוך הספר: מלכוד הלאום. 112 שם, עמ’ 119, 120. 113 שם, עמ’ 119. 114 שם, עמ’ 120. 115 שם, עמק 121. 116 יצא לאור בשנת 2019, עמ’ 156־172. 117 למעשה הדברים מתכתבים עם תפיסתו הפסיכולוגית של וינינגר המבחין בין היהודי לבין הציוני הרוצה בהקמת רפובליקה. ההדגשה היא שלי בשל החשיבות של ההיבט הפסיכולוגי בו עוסק חיבורי.
25