Page 42 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

הלאומיות על פי התפיסה הכנענית
שני מסמכים בתולדות התנועה הכנענית נחשבים כמנשרים אידאולוגיים: המסמך הראשון הוא “כתב אל הנוער העברי” (1943) בו הבחין המחבר, יונתן רטוש, בין “היישוב העברי” ובין “הגולה היהודית”, וקרא לראשונים להיות “כוח המחר בארץ הזאת”. הקריאה נבעה מחשש שדור זה יבגוד במולדת העברית, “ותקום עליו להסגירו בידי הפזורה יהודית העולמית, ערש העבדים המשועבדים מאז ומעולם. ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בה, רק איבר מאיברי הפזורה היהודית, מרכז נוסף ובן חלוף לנצח היהדות, ארץ קודש אכולת שחיתות וצביעות לפזורה הנצחית”189. את השאיפה להקמת “קהילה יהודית” נוספת תלה המנשר בציונות (לפיכך יעקב שביט קרא לעבודת המאסטר שלו על התנועה הכנענית “האידיאולוגיה של האנטי ציונות הארץ ישראלית”)190, ולפיכך הוכרז: “אנחנו מבטיחים את מלוא כובד ההתנגשות עם הציונות, מעומק שורשה עד ראשה, על מלוא כוחה ורקבונה, ואנחנו מבטחים את מלוא השנאה העיוורת והחתרנית והקשחת מצד כל המנגנונים למיניהם – עד חרמה”191. יש לציין שהביקורת הציונית על דברים אלו הוחמרה עקב סגנונם החריף, זאת בייחוד בעיצומה של שואת היהודים במלחמת העולם השנייה, אולם התגבשותה של התנועה הכנענית והתנגדותה להקמת עוד “מרכז יהודי” קדמו לשואה (אך בטקסים יש התייחסות לרצח יהודי אירופה שטרם נתפס כרצח העם בכללותו). המסמך השני הוא נוסח נאום שנשא רטוש בפני שליחי התאים של התנועה וכונה “משא הפתיחה”. בדבריו עמד שוב המייסד על ההתנגשות ההכרחית בין היהדות לבין האומה העברית ואף קבע נחרצות ובאופן חד משמעי שהמושגים “עברי” ו”יהודי” מוציאים זה את זה: “והיהודי והעברי לא יוכלו להיות זהים עד עולם. מי שהוא עברי איננו יכול להיות יהודי, ומי שהוא יהודי איננו יכול להיות עברי. כי בן לאומה איננו יכול להיות בן לעדה הרואה את אומתו זו כעדה, ובן לעדה איננו יכול להיות בן לאומה הרואה את עצם הווייתה של עדתו כמולדת האומה, כניגוד להווית האומה שלה בעצם עצמות מהותה של עדתו זו מתחילתה ועד סוף כל הדורות. כי בן מולדת אין מולדתו פזורה ואין הוא יכול לראות מולדת בפזורה מעולם ועד עולם, ובן פזורה אין בו רגש המולדת, ואין מקום בלבו לרגש הטבעי הזה”192. להבהרת שיח זה יש לעמוד על כך שהיהדות כתרבות דתית צמחה בעיקרה בתנאי פזורה ולא בתנאי ריבונות. רק חלק מהיהודים היו שומרי מצוות (ואלה נחלקו לזרמים שונים), רק חלקם הקטן היו ציונים (לפחות עד סוף מלחמה העולם השנייה), ורבים היו נאמנים למולדותיהם (גרמנים, צרפתים או איטלקים בני דת משה), והיו בהם קומוניסטים ואוטונומיסטים על גווניהם. זהות לאומית משותפת ודאי לא הייתה ליהודים. מכאן שהציונות דיברה בשם קולקטיב שרק חלקו הזדהה עמה, ורובו התנגד לדרכה. לכך יש להוסיף את ביקורת הפילוסוף גרשון ויילר: “הדת היהודית וקיומה של המדינה הזאת מנוגדים זה לזה מעצם מהותם, ולכן אין מדינה שהיא יהודית במהותה באפשר בכלל. הציונות הייתה, והנה
189 “כתב אל הנוער העברי”, 1943, מתוך (עורך): יונתן רטוש, מניצחון למפולת, עמ’ 349- 350. 190 בית הספר להיסטוריה, הפקולטה למדעי הרוח, מארס 1972. 191 יונתן רטוש (עורך), עמ’ 351. 192 יוסי ברנע, מדינת הלא לאום, הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל, עמ’ 117.
42