Page 47 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

הנסיבות, ירוד מן העבר (כמו בתי הספר הנפרדים שהוקמו לכושים בארצות הברית (! – י. ב), ואין צורך לומר כי ידיעת העברית של בוגריו נופלת מזו של בוגרי בית הספר העברי. התוצאה? הפיכת כל מי שלא למד בבית ספר עברי לאזרח ממדרגה שנייה”. זוהי גישה רפובליקאית המחייבת שפה לאומית אחת, עברית במקרה זה. זהר הביא דוגמה ספציפית להמחשת טענתו: “אחרי מלחמת 1948 היו בתרשיחה מחצית התלמידים דוברי רומנית ומחציתם דוברי ערבית. הקימו לדוברי הרומנית בית ספר עברי. דרשו הורי יתר התלמידים שגם ילדיהם ילמדו בו. אמרו להם: לא! לכם נקים בית ספר בערבית”219. בשנת 1969, בעקבות ויכוח בין ההיסטוריון יעקב טלמון לשר ישראל גלילי, נדרש אורנן לשאלה, אם יושבי יהודה שומרון הם בגדר לאום אם לאו. אורנן השיב במכתב שבו התמקד בשוני בין “חברה שבטית” ו”חברת המילאט” ובין הלאום, וכן בשוני בין מושג הלאום על פי מובנו המערבי ובין המושג על פי משמעותו במזרח אירופה. לדידו מדינות ערב נמצאות, למרות טענת הפן ערביות, במצב “שהיסטוריון של ימי הביניים באירופה היה מטיב למצוא לו אנלוגיות בתקופה שהוא מומחה לה, יותר מאשר היסטוריון של הזמן החדש”. כאן אורנן עובר לעסוק בשאלת השפות. הוא מבהיר כי השפה הערבית הספרותית היא בגדר לשון משותפת אך זרה לרוב יושבי ארצות ערב, כשם “שאחדות אירופה” בימי הביניים התבססה על לשון משותפת אך זרה לרוב תושבי היבשת – הלשון הלטינית, שתחילה “דחקה את רגליהן של בנותיה, השפות הלאומיות המדוברות – עד שדובריהן קמו ומרדו בה ועשו את לשונותיהם המדוברות ללשונותיהם הלאומיות”. לפיכך ההתעקשות ללמד דווקא את הערבית הספרותית בבתי הספר של התלמידים הערבים מקשה עליהם לרכוש השכלה, כי זו כאמור שפה זרה להם. המוצא היחיד ממלכוד זה הוא “מה שאירע לעמי ארצות אירופה הלטינית: הלשונות המדוברות יהפכו ללשונות כתב וספרות תודפס בהן, והערבית הספרותית תמצא לה את מקום הכבוד והמנוחה שמצאה הלטינית”. אורנן גורס כאמור שהארצות הסובבות את ישראל טרם הגיעו לגיבוש לאומי “וכזאת יש לומר גם על יושבי יהודה ושומרון”, אך בה בעת הוא סבור שאין להצטער על עובדה זו, שכן היא אולי תאפשר “שנוכל לקרבם אלינו ולהציע להם שיצטרפו אל הלאום שלנו, הלא הוא הלאום הישראלי הצעיר שיש לו שפה חיה משלו ותוכן לאומי ברור ומובהק. הצטרפות זו אינה צריכה לפגוע חלילה בדתם המוסלמית או הנוצרית של המצטרפים, שהרי כבר היום הדת היהודית אינה בגדר סימן היכר הכרחי של הישראלים וחברה שבה הדת היא ענינו הפרטי של האזרח נראית בעיני רוב יושבי הארץ כחברה רצויה”. את מאמרו סיים אורנן באופטימיות שגם היא התבססה על קורותיה של אירופה: “הרבה חברות מודרניות, לאומיות, נבנו כתוצאה של עירוב ומיזוג יסודות שתחילה היו עוינים זה לזה, ואין לפסול מראש אפשרות זו לגבי חברתנו. זוהי אמנם דרך לא קצרה אל השלום המיוחל, והיא כרוכה בהרבה סבלנות, חינוך מכוון ועמל אין קץ. אך האם משלה מישהו את עצמו שהדרך אל השלום היא כה פשוטה?”220. על מכתב חשוב זה מן הראוי להעיר כלהלן: אורנן מזהה קיומו של לאום צעיר בארץ, הוא הלאום הישראלי, אף שעד אז, ככנעני, הוא ראה לנגד עיניו לאום עברי.
219 זהר, “מי אתם הכנענים?”, מניצחון למפולת, עמ’ 32. 220 עוזי אורנן, מכתב, מדור “קוראים כותבים”, מעריב, 3.6.1969.
47