Page 50 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

(צנטריפוגאליות) הפועלות בו וליצור בסיס רעיוני לכינון יחידה לאומית חדשה, הכוללת בתוכה יהודים (אין זו קטגוריה מקובלת על הכנענים) מוסלמים, נוצרים, דרוזים, ויתר הכיתות והעממים באזור. בכך דומה אידיאה זו למיתוסים הלאומיים שנוצרו בתקופת פריחת התנועות הלאומיות באירופה. וההכרה בצורך שבמיתוס כוללני, אינטגרטיבי זה, היא אולי שגרמה להכחשת התכונות הלאומיות האותנטיות הן של הציונות... והן של התנועה הלאומית הערבית (כגון התעלמות מהעובדה, שתנועה זו אינה מזוהה דווקא עם האסלאם, על כל פנים לא במגזריה המתקדמים ביותר, ושהוגיה הראשונים היו נוצרים סורים
דווקא)”229. במסגרת מאמר זה לא אוכל כמובן לעמוד על כל הסוגיות הלאומיות במדינות האזור, ואסתפק בציון העובדה שלא קמה באזור אף מדינת לאום מובהקת, כל שכן בעלת לאום אזרחי, כדמוקרטיה ליברלית אמיתת של כלל אזרחיה. בהמשך עומד עברון על כך ש”בפועל, קבעו מייסדי ה’כנעניות’ לגרעינה הראשון של האומה העברית המתהווה הוא היישוב העברי בארץ ישראל. הישוב העברי הוא הגוף המפותח והמתקדם ביותר באזור, ולכן יגיע הנוער היישובי לידי התפתחות מוקדמת של הכרתו הלאומית האותנטית, המשוחררת מהציונות והנטועה בקרקע המולדת העברית, ותפקידה לחולל את המהפכה העברית האזורית, לכבוש את כל ‘ארץ הקדם’ ולכונן בה את התרבות הלאומית העברית, המשוחררת הן מהציונות היהודית והן מה’פאן ערבאות’. ומעשה שחרור זה ייעשה מתוך ברית עם העממים הלא ערביים שבאזור, הנתונים לסכנת ההשתלטות והדיכוי של הרוב המוסלמי ־ סוני, שה’כנענים’ ראו בו יסוד ברברי והרסני. בשל כך הם המליצו (ולא רק הם) על יצירת ‘ברית עממים’ מזרח תיכונית כאמצעי לשבירת השליטה המוסלמית הסונית, ברית בין העבריים שבארץ ישראל, הדרוזים שבהר הדרוזים, בגליל ובהרי השוף, המרונים שבלבנון, הכורדים וכו’”230. עברון עומד נכונה על כך שעבור הכנענים המלחמה היא המשך המדיניות, אך אינו מדייק ואף מטעה בכך שאינו משתמש במושג “פדרציה” שהוא מרכזי בתפיסה הכנענית. נקודת המוצא של מסגרת זו היא “ברית כנען” (ישראל, הר הדרוזים ולבנון), ויעדה הסופי הוא “ברית הקדם” (מונח המיוחס לחורון. רטוש השתמש בביטוי “ברית הפרת” –י. ב)231. נכונה טענת עברון ש”יצירתה של האומה העברית ב’ארץ הקדם’ לא תושג על ידי השפעה תרבותית ותעמולה אלא במעשה מלחמה וכיבוש, שבעקבותיו תכפה האומה העברית את התרבות והלאומיות העבריות בכוח על כל עממי ‘ארץ קדם’, תוך התנערות הן מהציונות והן מהערבאות”. אך בהמשך לכך מבטא עברון עמדה שלא עושה חסד עם התפיסה הז’בוטינסקאית – שהייתה התפתחותית ופרו בריטית (ביסודו של דבר “קיר הברזל” היה אמור להיות מלבנים בריטיות!) – כדי לטעון: “להטפה למלחמה וכיבוש היו שני פנים: האחד – שהמעש ההיסטורי מתבצע תמיד באורח ‘ביסמארקי’, ‘בדם וברזל’, וכך היו אבות ה’כנענות’ יורשים נאמנים לאסכולה הז’בוטינסקאית שממנה צמחו. המלחמה היא, היא המעש ההיסטורי, המיילדת של עמים, ובכוח החרב האימפריאלית מתחשלים רסיסיהם השונים לחטיבה אחת”232.
על כך יש להעיר שעצם השימוש במלחמה אינו פסול פוליטית ויש להבחין בין מלחמת מגן לבין מלחמה
229 שם, עמ’ 362. 230 שם, שם. 231 ראו “מדיניות החוץ המתחייבת מאידיאולוגיית התנועה”, מתוך: מניצחון למפולת, עמ’ 367. 232 עברון, עמ’ 363.
50