Page 68 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

ארדואן). ג'ברין עומד על נקודה רבת חשיבות בנאומו של הראשון בכך ש"הגדיר את הערבים לא כ"ערבים ישראלים", "בני מיעוטים" או "מיעוט לאומי", אלא כ"אזרחי ישראל הערבים". הוא הנבחר הערבי הראשון שעשה שימוש רשמי במונח זה"276. זהו מיתוג חשוב, מה גם שנאמר ע"י חבר סיעת חסות כסיעת לוין של מפא"י, באשר האמירה מבטאת משמעותית גישה אינקלוסיבית ,שהיוותה למעשה בסיס לתפיסת רוסתום בסתוני שהתפתחה לגישתו של אנטון שמאס ,שביטא תפיסת לאומיות אזרחית מובהקת. בנקודה זו עומד ג'ברין על ריקון הבסיס הטריטוריאלי של האזרחות בשל ארבעת צעדים פוליטיים: א. חקיקת חוק שירות הביטחון (התש"ט-1949), שפטר הערבים משירות חובה צבאי. ג'ברין מסביר שטובי שצידד בחובת שרות צבאי יצא מנקודת המבט של "מדינת האזרחים" או "כל אזרחיה", ניגודה של המדינה האתנו לאומית (העומדת בבסיס האתנוקרטיה שתיווצר), -אך ג'ברין אינו מסביר שמדובר בתפיסה רפובליקאית ישראלית אותה ניתן לייחס במיוחד לתנועה הכנענית, ושזכתה לפתע לאמוץ פוליטי. הצעד השני היה התרת תקנות שעת חירות מימי המנדט על כנן ומדובר בתקנות ש"כפו על הפלסטינים בישראל ממשל צבאי נוקשה, שנמשך על לשנת 1966 והתייחס אליהם כאל "נתיני אויב". "הצעד המשפטי השלישי היה חקיקת חוק נכסי נפקדים התש"י-1950 שקבע...(ש) נוסף על הפליטים שעזבו או גורשו, גם פלסטינים בישראל מצאו את עצמם מוגדרים "נפקדים" ונכסיהם הופקעו. כאלה היו למשל אלפי עקורים פנימיים שנאלצו לעזוב את כפריהם...אנשים אלו היו "נפקדים נוכחים" על פי חוק, כיוון שלאחר נובמבר 1947 הם עברו לאזור שהיה בשליטת כוחות אויב כביכול - המדינה הערבית לפי תכנית החלוקה . הממשלה ראתה בהם אזרחים לצורך הבחירות אף על פי שחיו ב"שטחים המוחזקים", אבל מפני שחיו ב"שטחים המוחזקים" הם גם הוגדרו נפקדים. הצעד המשפטי הרביעי היה חקיקת חוק השבות, התש"י-1950, שקבע כי כל יהודי ויהודייה, לרבות בני משפחותיהם הלא יהודים, זכאים להגר לארץ ולקבל אזרחות באופן אוטומטי"277. לנקודה אחרונה חשובה זו כמובן עוד אחזור, אך בינתיים אספק בסיכומו של ג'ברין לארבעת הצעדים המשפטים אשר "יחד ולחוד, עומדים בסתירה קיצונית למושג של אזרחות טריטוריאלית ולעקרון ההדדיות". זאת ועוד "תנאי כינון התאזרחותם של הערבים בישראל בשנים 1950-1949 יצרו בפועל מסלולי אזרחות על בסיס נפרד אך לא שווה בכל הקשור לזכויות ולחובות שעושות אדם לאזרח או חלות על האזרח בהיותו אזרח"278. לסיכום הסוגיה מבסס ג'ברין את ביקורתו על הגותו הפוליטית של הובס הקובע שאוכלוסייה מובסת בשל החשש לחייה תאשר את כל מעשי הריבון . אולם הובס גרס ש"הנתינים חפשים להגן על גופם שלהם, אפילו מפני התוקפים אותם באורח חוקי (...הריבונות על יסוד כינון היא אמנה של כל אחד ואחד עם כל אחד, והריבונות על יסוד רכישה – על פי אמנות בין המנוצחים...) הרי ברי וגלוי שכל נתין חופש לו בכל אותם הדברים, שהזכות אליהם אינה ניתנת להעברה על פי אמנה... אין הם מחויבים להזיק לעצמם"279. דומה שההיתלות בהובס מרדדת את הגותו ודי היה שהיה
276 שם, עמ’ 12. 277 שם, עמ’ 22. 278 שם, עמ’ 32.
279 תומס הובס, לויתן, מאגנס, תשכ”ב, עמ’ 212- 112. 68