Page 72 - מוינינגר ועד אורנן-יוסי גלבוע 2023

גם ליהודים אזרחות "אמיתית" בארצם הם במדינתם הם, אזרחות מלאה ויציבה לכל דבר ועניין". אקדים ואציין שתפיסה זו נתנה לאזרחות משמעות אתנית ב"תחפושת" של רפובליקניזם מכליל והפכה את האזרחים הלא יהודים ל"דירי משנה" מודרים. עד כמה המהלך ההיסטורי של תפיסה אתנית של אזרחות חיצונית ליהודים "בארצות פיזורם" הופכת לריקון אזרחות לא יהודים במדינה היהודית, ניתן ללמוד מהדברים הבאים:" הנתינות האי"ת (ארץ ישראלית) , שהיהודים יכלו לרכוש בתקופת המנדט, לא הייתה אזרחות מלאה במובן זה של המילה. הייתה זו השתייכות פורמאלית חיצונית ליחידה מדינית מלאכותית. עכשיו, עם החלפת המשטר המנדטורי במשטר של מדינה ריבונית, קמה לראשונה האזרחות הישראלית העצמאית והמקורית", ומיד מובא ההסבר: " הנתינות האי"ת (הארץ ישראלית), שהיהודים יכלו לרכוש בתקופת המנדט לא הייתה אזרחות מלאה במובן זה של המילה. הייתה זו השתייכות פורמלית חיצונית ליחידה מדינית מלאכותית". כלומר המנדט שאפשר את צמיחת העובר העברי הלאומי כשלוחה של התנועה הציונית אפשר זאת במסגרת מדינית שתחת חסותה האזרחית צמח עובר ערבי, כלומר מדובר במסגרת דו לאומית בפועל המחויבות לבית לאומי לעם היהודי. כאן מעלה שר הפנים טיעון פרמיניאלי (אודות לאום מתחדש), הגם שהוא כותב "הישוב היהודי ולא העברי", כלהלן: "היישוב היהודי בא"י ראה את עצמו עוד לפני קום המדינה כיורשו של העם שישב בארץ זו בימי קדם. אך מה רב ההבדל בין אחת העדות הלאומיות (מה שנקרא מילט כלומר עדה דתית ולא לאום טריטוריאלי-י.ב.) בארץ שמעצמה זרה שולטת בה (השימוש במילה "זרה" מעיד על ניכור, זאת בניגוד לרציונל הטיפוח של המנדט את האפשרות של מימוש לאומי) , לבין אומה המהווה את העם הריבוני במדינה עצמאית! במקום השתייכות לישוב היהודי (ושוב לא "העברי") בא"י, באה עכשיו האזרחות במדינת ישראל". תוך הסתמכות על עקרונות הכרזת העצמאות "עלייה יהודית וקיבוץ גלויות" מחד, ו"שוויון זכויות חברתי מדיני גמור לכל אזרחיה מבלי הבדל, דת גזע ומין" (ויש לשים לב שלא כתוב בלא הבדל בשל "מוצא אתני" או "לאום") מסביר שר הפנים את שני יסודות חוק האזרחות הישראלית: "המגמה היהודית המאוחדת מצד אחד וההבטחה של שוויון זכויות מצד שני". להבנת גישה זו יש לקרוא את המשך דברי השר המסביר את חוק השבות באשר "על חוק השבות מסתמך הסעיף העיקרי של חוק האזרחות, הוא הסעיף השלישי, הנותן את האזרחות הישראלית ליהודים החוזרים לארצם, בין שהם באו אליה כעולים ובין נולדו בה. על הסעיף הזה אפשר לומר שהוא מגשים בשטח האזרחות את רעיון המדינה היהודית הלכה למעשה. כי האזרחות הישראלית נקנית מכוח חוק, מיד וללא תנאים, לכל מי שנתקיימו בו שנים אלה: שהוא תושב ושהוא מושרש בארץ על פי לידה או עלייה". זוהי פסקת מפתח המסבירה את האתנוקרטיה שנוצרה, הגם השימוש ברטוריקה דמוקרטית ליברלית. היהודים "החוזרים לארצם" אינם צריכים לעשות שום אקט פוליטי כדי לקבל אזרחות, לא להישבע אמונים למדינה, לא להוכיח את ידיעת שפתה (על חוקה אין מה לדבר , כי אין חוקה!), באשר היהודי אינו צריך להפוך להיות ישראלי כדי לממש את עצמו מבחינה פוליטית לאומית, ובכך הפכה יומרת "המהפכה הציונית" (הנסבה על תיקון האומה וחזרתה להיסטוריה האנושית) לראקציה יהודית, הגם הכיסוי החיצוני של האזרחות הישראלית. אחזור בהמשך הביקורת לחוק האזרחות, ובנקודה זו אסתפק בעמידה על המיתוס הקונצנזסואלי ציוני ש"חוק השבות מגדיר את הזכות היהודים לעלות ארצה. חוק האזרחות מגדיר את זכותם
72