Page 4 - תאטרון 39

‫דבר המערכת‬

‫צריך סוף לסיפור אהבה‬

‫קוראות וקוראים יקרים‪,‬‬

‫"דבר המערכת" בכתב‪-‬עת זה הוא בדרך כלל אלמוני‪ ,‬ומייצג את קולותיהם ודעותיהם "הבלתי‬
‫מזוהים" של אחד משני העורכים – חיים נגיד וגד קינר – או שניהם‪ .‬הפעם אני מבקש רשות לחרוג‬
‫מנוהג זה‪ ,‬ולומר בקולי מלים ספורות בשבחן של שלוש נשות תאטרון ישראליות דגולות שהלכו‬
‫לאחרונה לעולמן‪ ,‬ושהרבה חוטים נעלמים פחות או יותר מקשרים ביניהן – אורנה פורת‪ ,‬עדנה שביט‬
‫ורמה מסינגר זכרן לברכה – וזאת‪ ,‬מזווית אישית של היכרותי אתן‪ ,‬שהרי על פועלן והישגיהן הכוללים‬

‫כבר דובר ועוד ידובר‪.‬‬
‫דומה שאין מחזאי‪ ,‬שיעלה בדמיונו הקודח סיפור חיים כה בלתי שגרתי – אפוס ציוני כל כך ייחודי –‬
‫כמו הביוגרפיה של אורנה פורת‪ :‬מגרמניה נוצרית לאומנית‪ ,‬חברה מרצון ולא מאונס בארגון נוער‬
‫היטלראי‪ ,‬דרך החלטה להפנות עורף למולדתה‪ ,‬גרמניה הרצחנית‪ ,‬ולהגר לרוסיה‪ ,‬עבור בהתאהבות‬
‫בחוקר ארץ‪-‬ישראלי‪ ,‬ועלייה ארצה )כשגם הבחירה הרוסית וגם הישראלית כרוכות במודע לגבי‬
‫שחקנית צעירה‪ ,‬מוכשרת‪ ,‬מבוקשת ופעילה בויתור על כלי הביטוי העיקרי – שפת האם(‪ ,‬המשך‬
‫בהתאהבות בארץ ובהתגיירות‪ ,‬וכלה בקריירה בימתית מטאורית ורכישת השפה העברית ברמה כה‬
‫עילאית של עושר‪ ,‬רהיטות‪ ,‬תרבותיות וצלילות ההיגוי‪ ,‬למרות ובגלל שרידי ההדהוד הגרמני‪ ,‬עד‬
‫שדומה שהפכה להתגלמותה המואנשת של ישראל היפה )והישראלית היפה( על דרך השלילה של כל‬
‫הנרטיבים הציוניים המקובלים‪ .‬גם בסגנון משחקה‪ ,‬שהכיל בחובו מנעד אינסופי של תתי‪-‬סגנונות‬
‫בהתאם לכל תפקיד )ואורנה‪ ,‬בניגוד לכמה מן הדיוות הבימתיות שלנו‪ ,‬הצטיינה באותה מידה בטרגדיה‪,‬‬
‫דרמה‪ ,‬קומדיה ופארסה(‪ ,‬יצרה אורנה אסכולה אישית‪ ,‬בלתי ניתנת לחיקוי ורבת סתירות של ריאליזם‬

‫מושגב‪ ,‬אצילי‪ ,‬פשוט‪ ,‬אנושי‪ ,‬תאטרלי ורב עוצמה בה בעת‪.‬‬
‫ראשית שנות ה‪ 70-‬בתאטרון הילדים והנוער שהקימה‪ .‬במעיל הגשם הארוך‪ ,‬החום‪-‬בהיר –‬
‫שבהתקשרו למוצאה העלה בנו‪ ,‬השחקנים‪ ,‬אסוציאציות "לא סימפטיות" ומאוד לא הוגנות – הפגינה‬
‫תמהיל פרדוקסלי של סמכותיות תקיפה‪ ,‬חדות מחשבה‪ ,‬דימיון‪ ,‬רכות אימהית וחוש הומור שופע‬
‫שאיפיין אותה כל חייה; כדרמטורג בתאטרון הקאמרי זכורים לי בצד תפקידיה "המיתולוגיים" )כמו‬
‫אלקטרה‪ ,‬מרי סטיוארט‪ ,‬ברנרדה אלבה(‪ ,‬דווקא תפקידיה כיהודיות גלותיות מבוגרות )מירה'לה‬
‫במירהלה אפרת‪ ,‬הרבנית בשיינדלה(‪ ,‬שנעדר מהם היסוד "היכנאי"‪-‬אידישאי הקריקטוריסטי‪ ,‬השגור‬
‫כל כך בביצוע תפקידים מסוג זה‪ ,‬והיתה בהם זקיפות קומה מרכז‪-‬אירופית‪ ,‬נימה של דטרמיניזם‬
‫טראגי‪ ,‬והבנה "קוסמופוליטית"‪ ,‬בלתי פרובינציאלית ו"אנטי‪-‬שטעטלית" של התפקיד‪ ,‬שהקנתה לדמות‬
‫גדולה; ועוד מפגש מאוחר יותר עם אורנה‪ ,‬כשקיבלה את פרס א‪.‬מ‪.‬ת‪ .‬היוקרתי‪ ,‬שהייתי בין שופטיו‪,‬‬
‫בהדרת פנים ובצניעות אמיתית‪ ,‬לא משוחקקת‪ ,‬ששחקניות‪-‬עלית נוטות להפגין במעמדים כאלה‪.‬‬
‫וזיכרון אחרון‪ :‬הכאב העצור‪ ,‬האצילי‪ ,‬שבו ויתרה סופית על חלום חייה – תפקיד המלך ליר – לא בשל‬
‫קוצר המושג‪ ,‬קרי הכישרון להתמודד עם התפקיד‪ ,‬אלא בשל קוצר המשיגה – החשש פן כוחה וזכרונה‬

‫לא יעמדו לה בהתמודדות עם תפקיד תובעני זה‪ .‬אנחנו‪ ,‬העדים לאופן שבו היא הדיחה את עצמה‬

‫גליון ‪ 39‬ת א ט ר ו ן ‪3 ‬‬