Page 6 - תאטרון 39
P. 6
דבר המערכת
ושאותו עקרתי משורש נשמתי ,פשוטו כמשמעו :לאקי .רבות דובר על שיטת הוראת המשחק של עדנה
שביט – על התמהיל של שמרנות ביחס לניתוח הטקסט ,ומודרניות ביחס להגשה ,על נטייתה לסיגנוּן
גופני וקולי מוקצן של הדמויות ,על האתגרים שהציבה בפני השחקנים :לנטוש את הנטורליזם
הקולנועי-האמריקאי ,ה"מת'ודי" ,של "לא לשחק" ,של "להיות אתה" ,של פסיכולוגיזם בגרוש ,ולזכור
שהבמה היא במה ,עולם אחר ,מושגב ,גדול מן החיים ,לא ריאליסטי )נקודת השקה נוספת לפורת ,אבל
דרך הדלת האחורית( ,ושהדבר החשוב ביותר ,האנטי-פוסט-מודרני ביותר שניתן להעלות על הדעת,
הוא חרדת הקודש בה התייחסה לשפה ולהיגוי )סגירת מעגל מובהקת עם אורנה פורת!( .עדנה היתה
מוכנה "לרצוח" מי שכדרכם של שחקנים ישראליים צעירים בני זמננו מתרשל רישול "אופנתי"
באמירת הטקסט ,ולא מקפיד על דיקציה! אבל אחרי כל הדברים הללו דומה ש"השיטה" של עדנה
שביט היתה חוסר שיטה של הסתגלות לנתוני הטקסט ,השחקנים והקהל .בהפקה המקורית של את
ואני והמלחמה הבאה נדרשנו כשחקנים צעירים ושוקקי הורמונים" ,לזרוק" אגן קדימה ו -תסלחו לי
על הביטוי – "לזיין את הקהל" בהגשת החומרים המיליטנטיים של לוין .אבל כש"האונס" הגופני,
בנוסף לטקסטים "האלימים" ,הפך את הצפייה לבלתי נסבלת ,ואטם את מנגנון הקליטה של הצופה
הפטריוטי הנלהב דאז ,החליטה עדנה להסיג את המתקפה "המינית" לאחור ולהניח לטקסט לדבר בעד
עצמו ,גישה שהפכה להגשה קונצרטנטית ,כמעט אפית ,בהפקת החידוש של היצירה ,שהפכה בינתיים
לפרה קאנונית קדושה ,ב .2004-כשחקן חשתי את יעילותה של הטכניקה המשחקית "הפשטנית"
הזאת של הליכה מן החוץ פנימה בהפקה הראשונה של מחכים לגודו בה השתתפתי ,ב ,1975-כשכל
המונולוג הג'יברישי הידוע של לאקי ,האמור להגיע לשיאי מבע וסבל כמעט על-אנושיים בקיצוניותם,
צמח אצלי – בהנחיתה של עדנה שביט – מהוראה אחת פשוטה" :פתח פה ,הוצא לשון והתחל לנשום
נשימות כלב" .בהדרגה "עלה לי החמצן לראש" ,והמלים שפעו החוצה מעצמן ,בעוצמה מתגברת
והולכת ,כמעט עד כדי אובדן שליטה ,והזינו אסוציאציות מחרידות ,שהיפרו מצידן את מבול הזעקות
ששצף מפי ומכל גופי ,וחוזר חלילה ,עד כדי כמעט-עילפון בסוף המונולוג.
ולעומת שתי היוצרות הללו שנפטרו בשיבה "טובה" ,מי פחות מי יותר – המוות הבלתי נתפס של רמה
מסינגר ,באביב חייה והקריירה שלה ,בגיל .46שחקנית וזמרת ומדובבת – אמנית במה ,טלוויזיה
וקולנוע – זיקית-במה עתירת גוונים ,קורנת ,בעלת עיניים רושפות וחיוך כובש ,וחוש קומי בלתי נדלה.
רמה חקוקה בזכרוני לא רק בזכות הקלות והאנרגיה הפורצת בה מילאה תפקידים שונים כל כך בכנר
על הגג ,פיאף ,קול קטן ,אמדאוס ,צלילי המוסיקה או במשרתם של שני אדונים בבימוי עמרי ניצן,
שם גנבה את ההצגה כמשרתת סמרלדינה המאוהבת והמבולבלת ,שהביעה את מצבי רוחה המתחלפים
בתצורות המשתנות של שמלתה הנמתחת .אני אזכור אותה גם בזכות האצילות והאינטלגנציה שקרנו
ממנה כשחקנית ,כמגישה וכקריינית ,וגם בזכות ...העברית המוקפדת שבפיה ,תכונות השבות
ומתקשרות לפורת ולשביט .ולמרבה הפלא ,אני אזכור אותה גם כאחת התלמידות העיוניות דווקא,
החכמות והמוכשרות ביותר שלימדתי ב"תלמה ילין" ,מי שיכלה בקלות להפוך למדענית או לפרקליטת
המדינה ,מה שמוכיח שוב את אוילותה של אותה אמונת הבל נושנה שצריך להיות "טיפש
אינטואיטיבי" על מנת להיות שחקן טוב...
צריך סוף לסיפור אהבה הוא שמה של הצגת היחיד על פי סיפורי סביון ליברכט שביצעה רמה מסינגר
בפסטיבל התיאטרונטו .גם לסיפור האהבה שלי-שלנו לשלוש נשות התאטרון המנוחות – אורנה פורת,
עדנה שביט ורמה מסינגר – יש סוף .רק כמה עצוב ש"צריך" סוף ,ודווקא בעיתוי ש"צריך" אותן כאן
גד קינר )קיסינגר( יותר מתמיד .יהי זכרן ברוך .ומקור השראה.
גליון 39ת א ט ר ו ן 5 
