Page 9 - תאטרון 39
P. 9
-אפשר היה לראות שיש לו ראש של איש תאטרון .חנוך היה אז בן 24או .25הוא היה עקשן כמו
פרד .היו לו תביעות סגנוניות וטעם משלו .מהר מאד גיליתי ,שמתחת להעמדת פני הענווה שלו מסתתר
ברזל .או יהלום .כל הזמן היה צריך להתנגח איתו.
-והוא צדק?
-לא כל הזמן.
-זאת היתה הפעם הראשונה שעבדת על סאטירה?
-לא .עשיתי לפני כן סאטירה של עמוס קינן .אבל לפני שהכרתי את חנוך הייתי בארה"ב וראיתי שם
סאטירות שעסקו בחברה האמריקאית .ההבדל היה שהקהל האמריקני ידע להתייחס לביקורת
הסאטירית בצורה עניינית .הקהל הישראלי נעלב ממה ששמע מהבימה ולכן לא היה יכול להתמודד עם
הדברים.
-ספרי על ההצגה הראשונה של את ואני והמלחמה הבאה.
-זה היה ביום שישי בקיבוץ נצר סירני .את הבמה הרכיבו משולחנות בחדר האוכל .התחלנו בתוכנית
וכעבור עשרים דקות בלבד התחילו לפרק לנו את הבמה .הקהל העיף כיסאות על השחקנים .כסא אחד
כמעט הרג את רמי פלג .היתה תוקפנות עצומה מצד הקהל .כדי להגן עלינו ,נעמדו אנשי שלומנו
כטבעת הגנה סביבנו .נלקחנו תחת חסותם למגורי הנוער ושם על הדשא גמרנו את ההצגה לפני קהל
שמנה כשלושים וחמישה צעירים.
בתל אביב לא מצאנו מקום להציג .גירשו אותנו מאולם לאולם .בהתחלה הצגנו בצוותא .אחר כך
בבוסתן .עשינו חזרות בבית אצל אלכס כגן ,בחדר שגודלו לא הרבה יותר מהפסנתר שליווה בו .בסופו
של דבר הגענו למועדון ברברים ברחוב המסגר .זה היה מועדון ששימש בעיקר להופעות ג'אז ,ושם
הרצנו את ההצגה .אחרי האירוע בנצר סירני ידענו שצריך לעשות שינוי בהצגה ,כדי שהקהל לא יפוצץ
אותה באמצע .הקטע שאמנם פוצץ את ההצגה בנצר סירני היה ]מוסיף גד קינר[ שיר אפוקליפטי
ופזמונו החוזר "אין לנו כותל ,אין ממשלה" לפי הלחן של "התקווה" .כדי לא לתת לקהל להגיע לרגע
שבו הוא אומר "אני הולך" .לא שינינו את החומר אלא רק את צורת ההגשה ,שהפכה למתונה יותר,
מינורית ,לירית בכיוון אימפרסיוניסטי .בחברה שאין בה תרבות של ביקורת עצמית ,יש לביים סאטירה
בערמומיות .צריך לבצע אותה בצורה חיוורת כדי לעמעם כביכול את המכה הניחתת על ראשי הקהל.
הרי קהל ישראלי ישר מחזיר פי שלושה בתגובה.
ממהלך הצגה ההיא למד חנוך לעשות את הדברים שלו בצורה סנטימנטלית ,שמלצית וקיטשית
מכוונת .הוא הבין שצריך לרכך את המסר על-ידי שימוש בגישה עדינה ,מינורית .היות שבמציאות
הישראלית לא קיימת תרבות של סובלנות דמוקרטית למה שנעשה בתאטרון .את זה הבנו אחרי ההצגה
בנצר סירני .נאלצנו לקחת הצגה עם ביצים ולהפוך אותה לעינוג בימתי עם חן וקצב .מהצגה
אקספרסיוניסטית היא הפכה להצגה אימפרסיוניסטית.
להצגות במועדון ברברים לא הגיע קהל רב .אנשי הביקורת הגיעו לאחר די הרבה הצגות .אנשים
שמעו על ההצגה מפה לאוזן ובא קהל כל מיני סוגים .פעם בא גם אריק רגב .הוא ראה הצגה אלימה
במיוחד כשהקהל זרק כריות .כשיצא ,אמר שיחייב את כל חיילי החטיבה שלו לראות את ההצגה .אריק
נפל במרדף שבועיים מאוחר יותר".נאום אחת עשרה הדקות" מאת חנוך ,הנאום שפתח את ההצגה אז
וחזר בגרסתו המקורית בגורודיש של מיטלפונקט ,הוא פרפרזה על נאומו של גורודיש עצמו ממלחמת
8ת א ט ר ו ן גליון 39
