Page 182 - גג 44
P. 182
בירושלים הבנויה״ .זמן לא רב לאחר שהגענו ארצה נערך טקס החופה של בת-דודתי על
מרפסת דירתה התל-אביבית עם בחירִ -ל ָּבה הירושלמי ,בחור חילוני בן למשפחה דתית מאוד.
היה זה טקס דל-משתתפים ,חפוז וללא גינוני-שמחה יתרים .כולנו היינו מוכי הלם מהכניעה
לגחמות של אבי-החתן שהגיע לחופה בלבוש שחור ,עם זקן-מידות ,פיאות וכובע מהודר .הוא
הסביר קצרות את אי-יכולתו להעמיד חופה בירושלים כל עוד העיר לא בנויה ולא שלמה ,הודה
על האירוח וחזר לפנות-ערב לביתו .אבי-החתן יצא בברכה שנזכה להעמיד חופות בירושלים
השלמה והבנויה ,ואז פנתה המשפחה לחגוג באולם תל-אביבי שטוף מנגינות וריקודים ובו
תקרובת כיד-המלך ,ככל שניתן היה בימות "הצנע" הדלים .בי נותרו תמיהות גדולות על אדם
נשוא-פנים ,מכובד במראה ובלבוש ,שסירב להרים עיניו ולהביט בנשים ,לא כל ש ֹכן ללחוץ
את ידיהן .הוא הותיר בי צער עמוק על ירושלים ותחושה של מחויבות להציל אותה מאבלה
כדי שיעמידו בה חופות ויחגגו בה שמחות.
ההזמנה נשלחה במיוחד על ידי הרב ִנסים .בצהרי קיץ צורב עלינו ירושלימה לביתו,
וההזמנה זימנה לנו חוויה יוצאת-דופן .עם המעבר לנוף הירושלמי החשוף עם לובן
הסלעים הבוהקים ,תקפה אותי -הילדה שמעולם לא ראתה גבעה או הר בבגדד
המישורית -השתאות מוכת-אלם .הפחד חלף בבית-הרב המוצל והמחבק עם כוס
הלימונדה המרווה .חוויית הילדות המטלטלת הזאת חזרה אלי שוב כעבור כחמישים שנה
במרפסת של מלון ירושלמי הצופה אל ההרים .מתוך אינסטינקט של הגנה נמלטתי מן
הנוף המכושף ,וביקשתי שיחליפו לי את החדר בחדר שאינו פונה אל ההרים .אינני יודעת
אם זה "סינדרום ירושלים" ,או מכת אור מסנוורת ומפחידה .כך או אחרת ,זיהיתי
בציוריה של אנה טיכו את חווית האור המופלאה הזאת ,וגם זכיתי לשוחח ִאתה על כך
באחד ממפגשינו.
סבתי אירחה את השליחים מארץ ישראל בביתה ,ותרמה להם כסף רב .בתום מלחמת
העולם הראשונה ירדה משפחתה מכל נכסיה .הדרכים נשתבשו ,סחר הטבק שעליו הייתה
פרנסת המשפחה נפגע קשות ,ובני המשפחה נושלו מכל אשר להם .והנה הגיעו השליחים
מארץ-ישראל לביתה וביניהם יצחק ִנסים ,שנבחר לימים להיות הרב הראשי של ישראל.
סבתי פתחה את דלת ביתה המרוקן כשהיא אוחזת ביד צעירת בנותיה ויקטוריה (אמי),
ואין בידה לארחם לסעודה ולתרום דבר .בהחלטה של הרף-עין היא הסירה את מעט
הצמידים מעל ידיה ,ונתנה להם את תכשיטי הזהב שלה ,חרף הפצרותיהם הנבוכות שלא
תעשה כן .המעשה נחרת עמוקות בלב השליחים ,והרב ִנסים הזמין אותנו כדי להעלות
לפנינו את הזיכרונות הללו .בביתו זכינו לשמוע אשר לא ידענו על נועם סבתי ששמה
"נועם" ניתן לנינתה -לבתי נעמי.
היום ,במלאות שבעים למדינה ,אני מתבוננת סביבי וחושבת שהוריי לא היו מכירים את
תל-אביב דהאידנא .כמעט הכול השתנה בה עד-לבלי-ה ֵכר .ומה ִאתי? כשאני נקלעת
לפעמים למפגש הרחובות אלנבי-פינסקר-בן-יהודה עולים וצפים בי הזיכרונות של ימיי
הראשונים בארץ :מלון "אירופה" ,מוכר הנקניקיות ,הצלמנייה ,מוכרי הסברס והתירס
החם.
הוא שאמרתי" :פגישה לאין-קץ".
ַּגג גיליון 40 44
