Page 180 - גג 44

‫הוריה של ליליאן‪ .‬אביה היה רופא ומפקד בצבא העיראקי‪,‬‬ ‫אמותיהם המסורות של ילדים אלה‪,‬‬
‫אימה –אחות מוסמכת‪ .‬צילום משנת ‪.1933‬‬ ‫שהתייסרו על שהם נזרקו בצֹוק‬
‫העתים אל הלבנט החם וההומה‪,‬‬
‫ביקשו מאמי בביישנות מנומסת‬
‫לתת להם לתרגל ולהתכונן לשיעור‬
‫של המורה הרוסייה זקופת הקומה‬
‫שהחזיקה קבע בידה שרביט בשעת‬
‫השיעור‪ .‬נגד המורה הפדנטית‬
‫למוזיקה‪ ,‬שבעצמה עשתה אז את‬
‫צעדיה הראשונים בארץ‪ ,‬הכרזתי‬
‫מרד ו"שיגעתי" אותה באכזריות‬
‫של ילדה‪ .‬השרביט שכוון מעלה‪-‬‬
‫מטה ימינה‪-‬שמאלה ריקד בידה‬
‫בתזזיות בלתי נשלטת‪ ,‬והיא צרחה‬
‫בסופרנו קורע אזניים‪ :‬״אני לא‬
‫יכול (לשון זכר) כך״‪ .‬כשאמי‬
‫נקראה לחזות במתרחש‪ ,‬התנהגתי‬
‫למופת‪ .‬לבסוף הודיעה המורה‬
‫הרוסייה לאמי‪ :‬״ילדה לא רוצה‬
‫(לשון זכר) ללמוד!!!״‪ ,‬וכך‬

‫שוחררתי משיעורי הפסנתר‪.‬‬

‫הכינוי "הבת של הרופא" דבק בי‪,‬‬

‫ועד היום אני פוגשת אנשים שאינם‬

‫יודעים את שמי אך זוכרים את‬

‫כינויי‪ .‬לא אחת אני מתגעגעת‬

‫לאותה אווירה כפרית של ה"שיכון"‬

‫בפתח‪-‬תקווה‪ ,‬שהייתה בו מרפאה‬

‫אחת‪ ,‬פקיד אחד‪ ,‬אחות אחת ורופא‬

‫אחד‪ .‬הייתה גם מכולת אחת‪ ,‬והייתה‬

‫גם גינת‪-‬ירק וגן עם עצי‪-‬פרי‪ ,‬לול‬

‫קטן ורק פינה קטנטנה לנוי ופרחים‪.‬‬

‫גם באר אחת הייתה בו וגבעה אחת‬

‫ומישור קוצני אחד ובית הסתדרות‬

‫אחד וסרט אחד בשבוע וספרייה אחת‬

‫ותימני אחד מרובה ילדים שהייתה לו‬

‫עז חולבת אחת‪ .‬לתימני היה אב‬

‫שקראו לו ״המורי״ שסבל‬

‫למעלה‪ :‬תעודת אחות מוסמכת של אימה של ליליאן‪,‬‬ ‫מהתעללויות רבות השראה של‬
‫‪ .1933-1934‬למטה‪ :‬תעודת הרופא של אביה‪ ,‬צילום‬

‫משנת ‪.1939‬‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪38 44‬‬