Page 179 - גג 44
P. 179
בעיר ובהתיישבות העובדת
כל אותה עת עברה עליי תקופת שתיקה ממושכת ,שנמשכה כל עוד לא למדתי לגלגל
את לשוני בעברית .בתקופת השתיקה נהגתי לצייר על כל נייר ,קיר או רצפה .לימים
זכיתי לראות מעל דפי ״הארץ שלנו״ שלושה מאותם ציורים שבת-דודתי שלחה בשמי:
ציורי תהלוכות-רחוב של יום-העצמאות והאחד במאי שראינו מן המרפסת .עד מהרה
למדתי לקרוא ,אך מבלי להבין את הנקרא .כך נאלצתי לפתח דמיון שהשלים את הדברים
כראות עיניי .לימים גיליתי שבין הספרים שקראתי בגנבה מספרייתן של בנות משפחתי
הבוגרות היה ספר של קצטניק .לימים מצאתי בחצר של אחד הבתים ספר מנוקד וקרוע
ללא כותרת ,קראתי אותו בשקיקה ,ושנים רבות לאחר מכן נודע לי שהיה זה הספר ״מעל
החרבות״ של צבי ליברמן .עד מהרה למדתי לכתוב בלי שגיאות כתיב ,בזכות שפת אמי
הערבית שהקלה עליי להתגבר על הבחנות בין אותיות מכשילות ,שעולים מארצות
אירופה טעו בהן כי לא הבחינו ביניהן.
בבליל השפות שנחת אז על היישוב ,שלטו בארץ הסיסמאות "יהודי ,דבר עברית"
ו" ֵפרוד לשונות – ֵפרוד לבבות" .שפת האם נדחקה ונשמרה בסתר בין בדי האוהלים,
קירות הצריפים והבלוקים הרעועים של השיכונים .נגנזו גם גינוני חיים ,ניגונים ושירים
שהובאו "משם" וזוהו עם הגולה .המשימה הייתה להיות ישראלים (בסוף שנות החמישים
כבר התרככה במקצת המשימה הקודמת שחייבה "להיות אליק שנולד מן הים") .ואני,
הילדה ,״חינכתי מחדש״ בעל כורחי את כל בני משפחתי ,ואלה מ ִצדם השכילו לקבל
בהבנה והומור את הרצינות המגוחכת ורבת-החשיבות של משימות ההתאקלמות שלי
בארץ .השמלות היפות שנרכשו בחנות הילדים "הופמן" ברחוב אלנבי התחלפו לשמחתי
במכנסי-התעמלות עם גומי ,העברית מחקה לחלוטין את הערבית שדוברה בבית וגינונים
של תרבות-חיים נבעטו אצלי ברגל גסה .אמי עוד הלינה על כך ש״הילדה יוצאת
לתרבות רעה" ,וגם הרימה דגל של מרות ומרד שדרשֱ " :ה ֵיה בן תרבות בביתך ופרא
אדם בצאתך".
בחודשי העלייה הראשונים גם נפגשתי לראשונה עם הקיבוצים .אבי ,שהיה נחוש להכיר
את הארץ ,על כל גילוייה ,קיבל על עצמו משרת רופא ממלא-מקום בקיבוצים בחופשות
הקיץ שלו .בקיבוץ נען נפגשתי עם ילדים ששאלו אותי" :איך קוראים לך?" .לא הבנתי
את דבריהם ,וכשהם חזרו עליהם שוב ושובִ ,הכיתי אותם מכות נמרצות .חברה מבוגרת
וסמכותית תיקנה ושאלה" :מה שמך?" ,ואני הבנתי שהיא מקללת אותי ב"ימח שמך",
ופרצתי בבכי תמרורים .נרגעתי רק לאחר שאחד הקיבוצניקים הזקנים הרים אותי
בזרועותיו ,ומלמל" :נו ,נו ,די .מיידעלע".
גם בשיכון בפתח-תקווה שאליו הגענו בעקבות התאקלמותו המקצועית של אבי הרופא,
סבלתי מאי-הבנות .חבריי החדשים בארץ קראו לי מאחורי גבי ״הבת של הרופא״ ו״הבת
של הגויה״ ,וזאת בגלל המראה הצפוני של ִאמי ,לבושה האירופאי והליכותיה שנקנו
בהשראת התרבות האנגלית .אמי היטיבה לנגן ,ומבעד לקירות השיכון בקעו צלילי
הפסנתר שלימים הפכו את ביתנו לאולפן תרגול לילדים שהגיעו ארצה בעלייה הפולנית.
ַּגג גיליון 37 44
