Page 249 - גג 44

‫באותם רגעי מחשבה שבהן פסקה תקוה מלאכול‪ ,‬יכלה האישה המחומצנת להחזיר לעצמה את‬
‫נשימתה‪ ,‬אחרי שלשניות מספר תאמה לקצב אכילתה של האישה השמנה שלצידה‪ ,‬וזאת‬
‫כשנעצה בה עיניים מרותקות ומבועתות במקביל‪ .‬ואחרי שאמדה בתסכול את השעה בשעונה‪,‬‬
‫ואמרה בליבה‪" ,‬לעזאזל‪ ,‬איפה הוא‪ ,‬הייתי איתו מאוד ברורה"‪ ,‬היא הביטה בזעם נכוחה‪ ,‬ומבלי‬
‫שתרצה‪ ,‬עיניה נתפסו שוב בגוש השומן הזה שלפניה‪ .‬והיא אמרה בליבה‪" ,‬עוד פעם זו‪ ,‬כאילו‬
‫שרק אותה אני צריכה עכשיו מול העיניים"‪ ,‬ולאחר מכן הצטמרר גופה בתחושת בושה‪ ,‬כי ידעה‬
‫שעברה הפעם את הסף‪ ,‬שהגזימה עכשיו ממש עם ההתנהגות הזו שלה‪ ,‬שלא יפה לחשוב כך על‬
‫איש‪ ,‬על שום אדם בעולם‪ .‬ובנקודה הזו היא הסדירה את נשימתה והעלתה הסבר‪ :‬היא רצתה‬
‫אותו‪ ,‬הסבירה לו את זה‪ ,‬אפילו כתבה לו את הדבר בצורה ברורה על גבי המפית‪ ,‬כאילו‬
‫בבדיחות הדעת‪ ,‬רוצה אותי? אז קח! אז כיצד זה שלא תתעצבן? "עשית טעות‪ ,‬טיפשה אחת‪",‬‬
‫טיפס הפחד במעלה הגרון‪" ,‬היית צריכה להחזיק אותו בשתי הידיים‪ ,‬ולא להוציא אפילו מילה‬
‫אחת מהפה‪ ".‬וגם לה היה ברור‪ ,‬שצירוף המילים האחרון הזה‪ ,‬שהפה במרכזו‪ ,‬לא היה חולף‬
‫במוחה לולא מראה פיה של האישה השמנה שלצידה‪ ,‬שנפתח ונסגר לסירוגין בעת שאכלה את‬

‫הלאפה שלה‪.‬‬
‫האישה המחומצנת אספה את נשימתה‪ ,‬וקמה ממקומה‪ ,‬נעמדה על עומדה‪ ,‬העלתה את‬
‫מכנסי העור השחורים שלה כלפי מעלה והידקה אותן על זוג ירכיה‪ .‬כשחזרה והתיישבה‪,‬‬
‫פשטה לפנים את זוג רגליה הארוכות ומתחה כלפי מעלה גם את זוג מגפי הזמש שלה‪.‬‬
‫ומבעד לעיניה המכוסות בעדשות מגע כחולות עלה לרגע זיק של שביעות רצון‪ ,‬ורווח‬
‫לה מעט‪ .‬היא נופפה בידה למלצר‪" :‬אפשר סודה"‪ ,‬שאלה‪ ,‬כי לא הרשתה לעצמה יותר‬
‫מזה‪ .‬וכעבור דקה‪ ,‬הגיח המלצר והניח בפנים אטומות בקבוק סודה קטן ומבעבע על גבי‬

‫השולחן‪ .‬היא גמעה לאיטה את המים המוגזים והרגישה תפלה כמותן‪.‬‬
‫הוא ידע מיהי בדיוק‪ .‬וידע שבדומה לקודמותיה‪ ,‬הבוס נמלט ממנה היום כמו מאש‪ ,‬אחרי‬
‫שהשתמש‪ ,‬וזרק‪ .‬אמת‪ ,‬גם הוא סבר שמדובר באישה מושכת ביותר‪ ,‬אבל ידע שאישה‬
‫כדוגמתה לא היה מציג בפני בני משפחתו לעולם‪ .‬לבטח היה מתבייש בטון דיבורה‬

‫המלהג‪ ,‬או בשפתון האדום המרוח על שפתותיה כמו כתב אשמה בוהק‪.‬‬
‫"את באה לפה הרבה"‪ ,‬האישה המחומצנת ששמה היה אורלי‪ ,‬שאלה פתאום את האישה‬
‫השמנה‪ .‬כי יותר מכל רצתה לדבר עם מישהו כעת‪ .‬ותקווה היססה לרגע ובעודה מרימה‬
‫לעברה את זוג עיניה הקטנות מהשולחן‪ ,‬ענתה‪" ,‬כן‪ ,‬זה המקום של בעלי"‪ ,‬והרגישה‬
‫גאווה על שאמרה זאת באופן כה מלא בטחון‪ ,‬כדי כך שחשה בהתנדפותן של המילים‬
‫החוצה מהפה אל העולם‪ .‬כי זהו בעלה וזהו אם כך גם המקום שלה‪ .‬ואורלי אמרה לה‪:‬‬
‫"הא‪ ,‬אני מבינה"‪ ,‬והשתתקה‪ .‬ובאותו רגע של בושה‪ ,‬היא הרגישה כיצד גופה הולך‬
‫וקטן בעוד ממדי היקום שמסביבה‪ :‬השולחנות‪ ,‬המסעדה והשדרה‪ ,‬רק הולכים וגדלים‪.‬‬
‫והיא רצתה להיעלם יחד עימם בתנועה הגדולה הזו‪ ,‬אבל הרגישה בנוכחותו של כאב‬
‫מצמית בגרון שאילץ אותה לבלוע את רוקה‪ .‬עיניה היו מקובעות עכשיו לרצפה‪ .‬היא‬
‫רצתה להיאחז בדבר מה‪ .‬לכן שלחה יד לעבר מתקן המפיות ושלפה משם מפית‪ .‬אורלי‬
‫מוללה אותה שוב ושוב בין אצבעותיה‪ .‬המופע הזה שבו המפית גולגלה בתוך עצמה‬
‫והפכה לדבר מה אחר – למה שנראה לה מעין בדל סיגריה – הרגיע אותה קמעה‪ .‬ובעוד‬

‫עווית של חיוך עולה על פניה היא חזרה ואמרה‪ ,‬הפעם ספק לעצמה‪" ,‬הא‪ ,‬אני מבינה"‪.‬‬

‫ַּגג ‪ ‬גיליון ‪107 44‬‬