Page 130 - Preview
P. 130
מעין תחרות סמויה בין החניכים, למי יש מדריך יותר "נועז" שדוחף אותו קדימה יותר, לתרגילים מתקדמים, מעבר למה שהוכתב בסילבוס הטיסות לאותו היום.
טסתי עם סרן לאונוב עוד ארבע טיסות. בכל טיסה התקדמתי במשהו, על פי מה שנקבע בסילבוס. הייתי מוכן, ידעתי את הבד"ח טוב והרגשתי נוח עם התרגילים שנדרשתי לבצע. לאחר שעברתי צ'ק 5, קיבלתי הודעה שעליי להתייצב במשרד של המד"ר (המדריך הראשי). ניגשתי למשרד המד"ר ושם הודיעה לי השלישה שאני מועמד לצאת לקורס טייסי מסוקים בארצות הברית, במידה ואעבור את צ'ק 8. היא הסבירה לי שאצטרך לעבור בחינות באנגלית שתתקיימנה בשגרירות האמריקנית בתל־אביב, להוציא ויזה, ולבצע
מטלות מנהלתיות נוספות. צעדתי בחזרה לטייסת כשאני מהרהר במזל שנפל בחלקי. לעשות קורס טייסי מסוקים
בארצות הברית? הרי לא לזה ייחלתי בשמונת חודשי ההכשרה האחרונים. בליבי הייתה רק תקווה אחת: להגיע למעמד "מסדר כנפיים" בבסיס חיל־האוויר בחצרים. רציתי להיות טייס קרב — ופתאום "מישהו שיחק בקלפים שלי". לא רק שלא אהיה טייס קרב, אלא שוקלים לשלוח אותי להכשרה למסוקים בצד השני של העולם! לא נתתי לעצמי להיסחף בחלומות על העתיד הלא ברור. החלטתי להתרכז בדבר אחד: בהכנה טובה לטיסות הבאות כדי
לעבור את צ'ק 8 בהצלחה. למוחרת בבוקר צוותי לטיסה עם מדריך אחר. סגן גרינברג נקבע להיות המדריך החדש
שלי לשלוש הטיסות הבאות. ב־10 ביולי המראתי ביחד איתו על מטוס מס' 057 לביצוע צ'ק 8. ידעתי שזו תהיה הטיסה האחרונה שלי בפוגה. ממנה אפנה לדרך חדשה, אחת משלוש דרכים אפשריות: או שאצא לקורס טייסי מסוקים בארצות הברית, או שיעבירו אותי למגמת נווטים, או שאודח כליל מבית הספר לטיסה ואגיע, מי יודע — אולי לשריון?
טייס קרב כבר לא אהיה.
130
אני, בתקופת הטיסות בראשוני
