Page 244 - Preview
P. 244
ראשית, הגישה הסופית הייתה בפנייה, בשל תנאי השטח ההרריים. שנית, משטר הרוחות באזור היה מערבולתי. כל נחיתה במשטח בוצעה לסימון של רימון עשן פעיל שנפתח על־ ידי חוליית ההנחתה, וזאת כדי שנוכל לזהות את כיוון הרוח באזור המנחת. לעיתים, הרוח בתחילת הגישה הסופית והרוח באזור המשטח היו בכיוונים שונים, דבר שהפך את הנחיתה למאתגרת ביותר. בסבבים האחרונים, היינו מורידים את החיילים מהמשמרת שהסתיימה, בחזרה לאופיר, כדי שיוכלו לעלות על טיסת תובלה צפונה. בדרך היינו "מצ'פרים" אותם ואת עצמנו באופן הבא: היינו טסים לעבר החוף, וטסים לאורכו בגובה נמוך מעל המים,
בהפתיענו את הנודיסטים שהיו מתרחצים בעירום במפרצונים החבויים לאורכו. את הגף הראשון שלי באופיר ביצעתי עם הקברניט סגן שמוליק פאונץ' (לימים פורת). ב־21 באפריל 1977, ירדנו לגף, בהעברת מסוק, ושהינו בו עד ל־30 באפריל, ובסך הכול תשעה ימים. בפרק זמן זה ביצענו שלוש גיחות של סבבים ל"נבו", שלוש הזנקות לפינוי, שתי תובלות ושתי גיחות אימונים. בסך הכול צברתי במהלך הגף 24:45 שעות טיסה. היה
זה היקף פעילות עצום, בהשוואה לשגרת הטיסות בטייסת. הייתי מרוצה מכך מאוד.
wikicommons
244
אנפה מרימה מתלה מטען במנחת "נבו" (צילום: יהודה פלג, נובמבר 1979)
הגף ברמת־דוד היה השקט מבין שלושת הגפים. לא היו לנו משימות קבועות, וההזנקות היו נדירות ביותר. למי שרצה לצבור שעות טיסה — גף רמת־דוד היה הבחירה הפחות טובה מבין שלושת הגפים. יחד עם זאת, לרמת־דוד היה משהו אחר להציע: תנאי חיים משופרים, ובנות. יכולנו לאכול בחדר אוכל קצינים באופן מסודר. בבסיס גם היה מגרש טניס, שלפעמים היינו משחקים בו. לביצוע תורנות בגף רמת־דוד היה ביקוש רב, ולקצין ההדרכה שהיה מתכנן את הציוותים, לא הייתה בעיה למצוא מתנדבים לתורנות זו. לטייסים רבים מהטייסת היו חברות ששירתו ברמת־דוד בתפקיד פקידת מבצעים. בתקופת השיא הגיע מניין הזוגות לשישה, והיינו מעירים בצחוק שלמעשה אין זה "גף טייסת 124 ברמת־
דוד", אלא "גף רמת־דוד בטייסת 124". אחת לכמה זמן הייתה הטייסת יוצאת לאימון לילה חשוך באזור ג'בל ליבני שבסיני.
אימון כזה היה מתחיל בנחיתה לפני אור אחרון לצורך סימון טרפזים. היינו נוחתים בשטח, ובתור טייס משנה, היה עליי לצאת מהמסוק עם ארבעה פנסים בידיי ולהציב אותם בצורת
