Page 56 - Preview
P. 56
מלחמת ששת הימים
בחודש מאי 1967, בעקבות כניסת הצבא המצרי לסיני וסילוק פקחי האו"ם משארם א־שייח', החלה תקופה שבדיעבד זכתה לשם "תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים". שגרת החיים של הילדים לא השתנתה בהרבה, אך הסביבה שלנו החלה להשתנות. סממני ההכנה למלחמה נראו בכול. מול שער הכניסה לבית הספר נבנתה חומת מגן עשויה מעץ ומלאה בעפר, וכל אימת שנכנסנו או יצאנו משערי בית הספר — נאלצנו להתחשב בה. בשכונה הופיעו שלטי הכוונה למקלט הקרוב, שנצבעו על גדרות האבן הירושלמית שהקיפו את הבתים: בכל גדר צבעו את אחת האבנים באדום ועליה כתובת "מקלט" וחץ מכוון בצבע שחור. בשלב מסוים התחילו לצבוע את פנסי הרכבים בצבע כהה תוך השארת חריץ קטן לאור, וזאת על מנת שלא יבלטו בנסיעה בשעות הלילה. גם בבית התכוננו לבאות, וכמו רבים אחרים הדבקנו על כל החלונות רצועות שתי וערב של נייר דבק חום
ברוחב חמישה ס"מ, כדי לצמצם את פיזור הזכוכית במקרה של פיצוץ. בבוקרו של ה־5 ביוני הלכנו לבית הספר כרגיל. אחרי זמן קצר הוחלט על הפסקת הלימודים, והודיעו לכל הילדים לרוץ מהר הביתה. גם יואבי שב מבית הספר, ויחד עם אימא היינו בדירה וחיכינו לבאות. אבא היה במשרד החוץ ובשלב מסוים של הבוקר צלצל וסיפר לנו שחיל־האוויר השמיד למעלה מ־180 מטוסי אויב על הקרקע. הייתה זו הידיעה
הראשונה שקיבלנו בנוגע למהלכי המלחמה. בהמשך אותו יום אבא חזר הביתה, וירדנו יחד עם כל משפחות השכנים למקלט. נשארנו
במקלט כשלושה לילות, עד שתמה המלחמה על ירושלים. הצפיפות במקלט הייתה גדולה. מדי פעם עלינו להביא משהו מהדירה, וירדנו מהר חזרה למקלט. היינו צמודים לרדיו, ומקור החדשות שלנו היה רק קול־ישראל. הזמן עבר לאט, וניצלתי אותו לקרוא את סדרת
הספרים של חסמבה מאת יגאל מוסינזון. כשתמו ההפגזות יצאנו מהמקלט, וגילינו שבתים רבים בשכונה נפגעו מהפגזים הירדניים.
בבית מולנו, בחובבי ציון 12, חדר פגז בגג בצד הפונה לכביש. הפגז עבר דרך כל המרפסות בחזית בהותירו חורים בכל אחת מהן. שמחתי שהבית שלנו לא נפגע. כ־780 חללים נפלו במלחמה, אך לא היה ביניהם מישהו קרוב לנו או כזה שהכרנו אישית. שמעתי שמטוס פוגה מגיסטר הופל בשעה שתקף עמדות ירדניות בסמוך למנזר מר אליאס, בואכה בית
לחם, ושהטייס נהרג. נעצבתי על כך.12 החודשים אחרי המלחמה התאפיינו באופוריה כללית. פתאום, הגבול שהיה לא רחוק
מבית הספר שלנו — נעלם כלא היה. ירושלים חוברה לה יחדיו. התחילו להופיע ספרים למכביר ובהם תיאורים על המלחמה וביוגרפיות של מפקדי הצבא. אספתי את כולם. אבא, שהיה אז מנהל המחלקה הכלכלית במשרד החוץ, יצא מטעם העבודה ל"סיורי היכרות" עם השטחים החדשים ובשובו היה מביא לנו מזכרות שונות כמו דפי קרב ממפקד פיקוד מרכז,
או חתיכת פח ממטוס מיג שנפגע על הקרקע באחד משדות התעופה הצבאיים בסיני. לאחר זמן מה החלו לאפשר לישראלים לבקר בגדה המערבית. אבא הצטייד ברשיונות
12 הטייס היה סג"מ דן גבעון שהועלה לדרגת סגן לאחר מותו. לימים הוקמה על הגבעה שבה נפל אנדרטה לזכרו והמקום קיבל את השם "גבעת המטוס".
56
