Page 58 - Preview
P. 58
בלהט, טייסים מזנקים למטוסים, הזנקות, המראות, נחיתות, סרטים מתקיפות והפלות — מה לא. באותה תקופה עוד לא היו בישראל שידורי טלוויזיה, ובכלל זה שידורים חיים. הריגושים היו בקולנוע, וכשהתלהבנו מסרט מסוים היינו הולכים לראותו כמה פעמים. כך
קרה גם במקרה של סרט זה.
"נווה־הילד"
אחת לשנה הייתי עובר לעולם אחר. היה זה עולם של כיף, ללא הורים צמודים ועם המון ילדים אחרים, לא מוכרים, מסביבי. עולם זה היה בקייטנת "נווה־הילד" בנהרייה, לשם היו ההורים שולחים את אחי יואבי ואותי במהלך חופשת הקיץ. הקייטנה הייתה בבעלותם של יפה וגרשון דה־האס, ופקדתי אותה במשך שש שנים רצופות משנת 1963 עד שנת 1969, כל פעם למחזור בן שלושה שבועות למעט השנה האחרונה שבה שהיתי בקייטנה שני
מחזורים רצופים, ובכך אגע בהמשך. ההתרגשות לקראת הנסיעה לקייטנה הייתה מתחילה כמה חודשים לפני חופשת הקיץ.
היינו מקבלים מכתב הרשמה, מודפס בדיו צבעוני על נייר משובח, מכתב שהיה נתון בתוך מעטפה שנשאה את סמל הקייטנה. זמן מה לאחר ההרשמה, היה מגיע מכתב נוסף עם הנחיות לגבי מקום ושעת ההתייצבות ביום תחילת הקייטנה. שלא כמו קודמו, צורף למכתב "אוצר קטן" בצורה של סמל, אותו היו האמורים הילדים לענוד ביום האיסוף. הסמל — כשמו כן הוא, סימל עבורי חוזה לכיף הצפוי. התחלתי לאסוף את הסמלים, שנה אחר שנה, כשבכל שנה, כשקרב מועד ההרשמה, הייתי תוהה — באיזה צבע יהיה הסמל
שנקבל הפעם?
אוסף סמלים מקייטנת "נווה־הילד"
ביום תחילת הקייטנה היינו מגיעים לתחנת האוטובוסים המרכזית בתל־אביב, פוגשים את המדריכים המלווים, ואת יתר הילדים שהתקבצו בנקודת איסוף זו, ונוסעים לנהרייה. התחנה הייתה בדרך כלל הומה באדם, והרציף היה צר מלהכיל את הילדים וההורים המלווים. אנו, הילדים, התרגשנו לקראת הבאות, ואילו ההורים נפרדו מאתנו בדאגה, בהפקידם אותנו בידי מדריכים שלא הכירו כלל. בחלק מהשנים נקבעה נקודת האיסוף בתחנת הרכבת "ארלוזורוב" בתל־אביב, והיינו עושים את הדרך צפונה בנסיעה נינוחה ברכבת, כשאנו
משקיפים על נופי מישור החוף מבעד לחלונות הגדולים של הקרונות הכחולים. לאחר נסיעה של כמה שעות, הגענו לנהרייה, ועברנו לעגלות שלקחו אותנו לקייטנה. הקייטנה הייתה ממוקמת במגרש דשא רחב מידות, באזור פתוח צפונית לבריכת השחייה
58
