Page 59 - Preview
P. 59
59
העירונית. במרכז המגרש שכן בית דו־קומתי, שבקומתו העליונה הייתה דירתה של משפחת דה־האס. הקומה התחתונה הייתה חצי פתוחה. בחלקה הסגור היה המטבח ואילו בחלקה הפתוח היה חדר האוכל, שאולי ראוי לכנותו "מרחב הפעילות". בין הארוחות, היה מרחב זה משנה את ייעודו, והתקיימו בו הפעילויות השונות: יצירה בחומר, משחקי לוח שונים ועוד. לא לכל הילדים היו שעונים, וכדי להודיע לנו שהגיעה שעת האוכל או תחילתה של פעילות מסוימת, היה אחד המדריכים מקיש על גונג אדום גדול שנתלה על עץ במרכז הקייטנה. צליל הגונג היה עבורנו כמו פעמוני הביג־בן לתושבי לונדון, הצליל הקורא לכולנו: "עכשיו
הזמן לאכול". הבית היה מוקף מרחב דשא גדול שעליו מוקמו ה"קאזות". הקאזה הייתה בונגלו עשוי
קש, כשבכל קאזה שוכנו כשישה ילדים בני אותו גיל. לכל קאזה נבחר שם, שהפך לשם של קבוצת הילדים שגרה באותה קאזה. כך לדוגמה הייתי בקאזה שנקראה "א־לה־מיראז'" (1963) או "שועלי שמשון" (1966). חלק מהילדים היו ילדים יהודיים שהגיעו מחו"ל — מצרפת, מאנגליה ומארצות הברית. הייתה זו הזדמנות טובה לתרגל את הדיבור בשפות
אלו, מה שלא עשינו כל השנה בבית הספר. היו מרחבי משחק לכדור־עף וכדור־רגל. בצד המערבי הייתה ממוקמת משתנה, שנקראה
"קלושמרל". זה הזמן להתוודות שבלילות לא תמיד הקפדתי להשתמש במתקן עצמו מכיוון שפחדתי להיכנס אליו, ולפעמים, כשרק הירח צופה בי מלמעלה, השקיתי את האדמה שמסביבו.
בכל מהלך הקייטנה לא חרגנו מגבולות המגרש למעט כשיצאנו בטור ארוך מדי בוקר לבריכת השחייה העירונית, ופעם אחת למשחק "מחפשים את המטמון" שבו הסתובבנו ברחובות נהרייה, עוברים מרמז לרמז עד שנמצא המטמון הנכסף. בשבתות היה גרשון מביא מקרנה עם גלילים של סרט קולנוע, והיו מקרינים לנו את הסרט על קיר הבית. אירוע
הסרט היה חגיגה של ממש, שכולם ציפו לה. הניתוק מהבית היה ארוך, ונשבר רק ביום השישי שבסוף השבוע השני, יום שבו הותר
להורים לבקר אותנו בקייטנה. כדי שיוכלו לקבל עלינו חדשות במהלך שהותנו ב"נווה־ הילד", הייתה אימא מציידת אותנו בגלויות־דואר. בשנה הראשונה לשהותי בקייטנה, ואני אז בן שבע, עוד לא כתבתי עברית באופן חופשי. אימא כתבה את כתובות הנמען והשולח
מראש, ואני הוספתי עליהן טקסט באנגלית.
גלויות ששלחתי להורים מקייטנת "נווה־הילד"
