Page 61 - Preview
P. 61
61
משל עצמי, דבר שמעולם לא קרה. אהבתי גם את "ויתיזו". הייתה זו השתוללות במגרש הכדורגל, אנו, הילדים, בבגדי ים והמדריכים משפריצים עלינו מים מכמה צינורות מכיוונים שונים.
במהלך הקייטנה הוקדש יום אחד לטיול גדול באזור הגליל. כך הגעתי לראשונה למקומות כמו חורשת־טל, הבניאס והמונטפורט. הטיול למונטפורט, שנערך בקיץ 1968 — סוף כיתה ו', זכור לי במיוחד. לא בגלל האתר אלא יותר בגלל "פעם ראשונה בחיי" שקשור לטיול זה. היה יום חם, וכשעלינו חזרה מהמונטפורט לעבר המפגש עם הרכב שהיה אמור להחזיר אותנו לקייטנה, כבר לא נותרו לנו מים. היינו צמאים מאוד. בקיוסק שהיה ליד רחבת החנייה ניתן היה לקנות רק משקאות מוגזים. כך, מחוסר ברירה, שתיתי את האורנג'דה
הראשונה בחיי. קיץ 1968 היה קיץ שונה גם במאפיינים נוספים. ראשית, הייתה זו השנה הראשונה
שניהול הקייטנה עבר מהידיים הנאמנות של משפחת דה־האס, לידיו של אחד המדריכים שחזר זה לא מכבר משהות של כמה שנים בארצות הברית — עמי גא. יואבי הגיע לקייטנה לא כאחד הילדים הקייטנים, אלא בתפקיד עוזר־מדריך בשכר סמלי. אני, לעומת זאת, התחלתי להסתכל בעניין רב יותר בבנות המין השני. כך כתבתי בגלויה ששלחתי ב־9 ביולי 1968: "יש כאן ילדה בת 11 נורא נחמדה מצרפת שיודעת רק צרפתית. היא עזרה לנו לסדר את הקאזה ובמפקד קיבלנו 10. אני ודני רצ'קובסקי (גרים ביחד) משתגעים אחריה והזמנו
אותה למסיבה היום בערב..." זיכרון נוסף שקשור ל"פעם ראשונה" אבל מסוג שלילי: בקייטנה כמעט וקיפדתי את חיי
בפעם הראשונה. היה זה בטיול שערכנו לחוף אכזיב. נכנסנו למים, וכשהגיע הזמן לצאת, הרגשתי שכוחותיי אינם עומדים לי. ככל שניסיתי להתקרב לחוף, הרגשתי שהמים סוחפים אותי חזרה פנימה. לבסוף בא המדריך ומשך אותי החוצה. זה היה אירוע מפחיד מאוד.
לקייטנה היה עיתון, ואני נמניתי עם הכותבים, ובשנים המתקדמות יותר גם סייעתי בהפקתו. הקאזה הראשונה, זו הקרובה ביותר לכביש, הייתה קאזה של המדריכים והייתה בה מכונת כתיבה. את העיתון הדפסנו על נייר סטנסיל. שמרתי את גיליונות העיתון שנים רבות, ביחד עם כל התכתובת עם הקייטנה. היה לי ממש "תיק" של חומרים הקשורים ל"נווה־הילד". לצערי, התיק ותוכנו לא נשמרו, וכך אבד אחד האוספים הראשונים שלי,
שהיה יקר לי מאוד. בשנה האחרונה, יצאתי לשני מחזורים רצופים, ובסך הכול לשישה שבועות מחוץ לבית.
אך משהו נשבר בקרבי באותו קיץ. אולי בגלל שאחי יואב כבר לא היה איתי, ואולי היה זה בגלל שהשתעממתי מכיוון שהמחזור השני היה more of the same. במכתב שכתבתי לאימא הבעתי את מצב רוחי המדוכדך: "אני מבלה פה בינוני. השעון של יואב עומד פעמיים ביום. ...בספרייה יש ספרים מעניינים מועטים ביותר. ...מלאכות יד אינני עושה כי אין עובדים בדיקט או שלא רוצים לשתף אותי או שמשהו לא מוצא חן בעיניי...". התסכול הלך והצטבר. באחד הימים לקחתי את הרגליים, ועזבתי את הקייטנה. שמתי פעמיי לקפה פינגווין שהיה ממוקם בשדרת הגעתון. קניתי לי גלידה ולאחר שסיימתי אותה, יצאתי מהקפה. בדיוק אז יצא עמי גא, מנהל הקייטנה, מפנסיון "דני" — מקום שגם אותו ניהל, ושהיה ממוקם בצידה השני של השדרה, מול קפה פינגווין. הוא הבחין בי, ואני הבנתי שהוא
