Page 62 - Preview
P. 62
ראה אותי. נחשפתי. נשארתי עומד במקומי. הוא חצה את השדרה, ניגש אליי ושאל לפשר מעשיי. הסברתי לו שנמאס לי. הוא הרגיע אותי בדברי נועם, ושכנע אותי לחזור עימו לקייטנה. חזרתי, אבל היה ברור לי שזה המחזור האחרון עבורי.
בסוף כל קיץ היינו חוזרים הביתה עמוסי חוויות, ועם רשימה של חברים חדשים, להם הקפדנו לשלוח כרטיסי ברכה לקראת השנה החדשה.
למרות סיום שהותיר טיפה של טעם מר בפה, קייטנת "נווה־הילד" הייתה עבורי חוויית ילדות מעצבת, שאני זוכר אותה אך לטובה. עבורי לכתובת "ת.ד. 19 נהרייה" הייתה ועדיין יש משמעות מיוחדת שאוצרת בחובה המון חוויות כיפיות, התנסויות ראשוניות ועיסוק בדברים שאהבתי מאוד ולא הייתה לי הזדמנות לעשות במהלך שנת הלימודים כמו:
מלאכת־יד, רכיבה על סוסים, קליעה למטרה וכתיבה לעיתון הקייטנה.
ממראות קייטנת "נווה־הילד": רכיבה על סוסים והקאזות
▪▪ ▪
שנים רבות מאוחר יותר נעשיתי קברניט מסוק אנפה בחיל־האוויר. יצא לי לא אחת לטוס לאורך החוף בחזרה מראש הנקרה לכיוון דרום. לקראת נהרייה, הייתי מקטין מהירות, ומנסה לזהות מהאוויר את מבנה הקייטנה. למרות שהייתי מיומן בחיפוש מהאוויר, היה הדבר קשה עליי, ולא הצלחתי. הבנתי שאם אני רוצה לחזור לקייטנה, אצטרך לעשות זאת
קרקעית. באחת השנים רעייתי רותי ואני התארחנו אצל חברת ילדות שלה שגרה בנהרייה. ניצלתי
את ההזדמנות, ונסענו כולנו לחפש את הבית. לאחר חיפוש קצר ברחובות הסמוכים לבריכה מצאתי אותו. נעלם הדשא, נעלמו הקאזות. ביתם של יפה וגרשון דה־האס נבלע במרחב שמסביבו, שהפך כולו למרחב בנוי בצפיפות. נוף ילדותי נעלם כלא היה, והוא נותר
רק בזיכרוני ובמספר תמונות שצילמתי, כנראה בשנה האחרונה לשהותי בקייטנה.
חוג אומנות יוון ורומי
אחת מפעילויות הפנאי שהטביעה בי את חותמה בצורה חזקה ביותר הייתה ההשתתפות בחוג אומנות יוון ורומי באגף הנוער של מוזיאון ישראל. אינני זוכר בדיוק מתי השתתפתי
62
