Page 64 - Preview

עצרתי להוריד חיילים שנסעו עימי. בחורה צעירה בלבוש אזרחי ניגשה לחלון הרכב ושאלה אם היא יכולה לנסוע איתי. הסכמתי, והיא עלתה לרכב וישבה לצידי. התחלנו לשוחח וחיש מהר הסתבר שרק לאחרונה חזרה מטיול בקנוֹסוֹס, בירתה העתיקה של כרתים. השיחה בינינו הייתה אחת המדהימות שהיו לי אי פעם — מרתקת וקולחת כאחת, מהסיבה שנסבה סביב אהבה משותפת לשנינו — אומנות יוון. סיפוריה הציתו בליבי רצון עז להמריא בו במקום לביקור בקנוסוס, לאותו מקום שעליו למדתי בילדותי ושאליו טרם הגעתי. הקיצותי מהפנטזיה ברגע שעצרתי בטרמפיאדה בצומת תל־השומר, מקום בו ביקשה לרדת. נפרדתי
ממנה, תוך שאני שוכח לשאול אותה לשמה. החלום להגיע לקנוסוס פעם בליבי שנים רבות. רק בשנת 2017, כ־50 שנה לאחר
שסיימתי את חוג אומנות יוון ורומי, יצאתי עם רעייתי רותי לחופשה בכרתים. הביקור בארמון בקנוסוס ובמוזיאון בהרקליון, המחזיק את אוצרות התרבות המינואית, היה עבורי ביקור מרגש ביותר. הנה עוד חלום ילדות שסוף־סוף התגשם!
שדרות רוטשילד 134
בילדותי גרה משפחתי בחו"ל או בירושלים. לתל־אביב נסענו בעיקר בחופש הגדול, לביתה של סבתא שושנה. מסיבה זו תל־אביב של ילדותי היא למעשה אוסף של חוויות כיפיות שהיו לי במהלך החופש הגדול. במרכז החוויה — דירתה של סבתא, ומסביב לה כל מיני
מקומות אליהם לקחו אותי — גן־החיות, תחנת הרכבת, הלונה פארק ועוד. הדירה של סבתא הייתה ממוקמת בקומה השנייה בבניין תלת־קומתי בשדרות רוטשילד מס' 134, פינת רחוב כרמיה, לא רחוק מתיאטרון הבימה. החלון הגדול של הסלון נשקף לשדרה ההומה. ממנו יכולנו לראות את תפארתם של עצי השדרה התמירים,13 את התנועה החולפת, ואת מה שהיה עבורנו תחנת המוצא להרבה דברים שעשינו בעיר הגדולה: תחנת האוטובוס של קו מס' 5 של חברת דן, הקו שאיתו נסענו לבתי הקולנוע ולחנויות בסביבת
כיכר דיזנגוף. המרפסת הארוכה של הבית השקיפה על תחילתו של רחוב כרמיה, ומה שמשך את
העין, למשקיף מהמרפסת החוצה, היה בעיקר הבית הפינתי שממול, זה שניצב בכרמיה מס' 1 פינת שדרות רוטשילד. קומתו העליונה הייתה אפופת מסתורין. סבתא סיפרה שבנייתה הופסקה לפני שנים רבות, עוד בתקופת הבריטים. הייתי סקרן לדעת מה יש בתוכה,מאחוריקירותהלֵבניםהלאמטויחות,אבלמעולםלאהיהליהאומץלעלותלשם כדי להציץ פנימה. בקומת הקרקע, במין כוך צר וחשוך שכנה חנות הירקות של הגברת גינצבורג, שם סבתא הייתה קונה לנו ירקות ופירות. לעיתים יצאנו מהבית ופנינו שמאלה במעלה השדרה, לעבר תחנת קו מס' 19 — שהיה נוסע לתחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב. בהמשך, במקום שבו נפגשה השדרה עם רחוב החשמונאים, ניצב קיוסק שעבורנו היה לו ייעוד מרכזי אחד: אספקת גלידה. הגלידה שאהבנו נמכרה בשתי צורות: שלגון מצופה שוקולד של חברת ארטיק, שעלה 15 אגורות, או בחבילות גלידה בטעם וניל, אותה היינו
13 עצי שדרות רוטשילד בתל־אביב ניטעו במסגרת פרויקט שמסרה העירייה לאגרונום מאיר אפלבוים, הסבא־רבא שלי, ואביה של סבתי שושנה (רוז) שלוש — אם אבי. ראו: מי היה אותו אפלבּוים, עמ' 190—197.
64