Page 66 - Preview
P. 66
המטבח לא היה מטבח גדול. הוא היה מסוג של מה שמכונה כיום "מטבח פונקציונאלי", כלומר ללא שולחן אוכל בתוכו. סבתא הייתה בשלנית בחסד עליון ולעוגיות הבראוניז שלה היה טעם חלומי. אהבתי מאוד לעזור לה במלאכת האפייה. שקלתי את כמויות הקמח והסוכר הדרושות באמצעות המאזניים ומשקולות קטנות שנשמרו בתיבת עץ מיוחדת, טחנתי את השקדים באמצעות מטחנת יד ולאחר שסבתא הפרידה בידיה העדינות את החלמונים מחלבוני הביצים הייתי מפעיל את המיקסר לערבב את החומרים. את התבנית עם ריבועי הבראוניז הייתה סבתא שומרת בתנור, לאחר שזה התקרר. כך מדי פעם, הייתי
פותח את דלתו הקטנה, נוטל ריבוע ואוכל בהנאה מרובה, עד שלא נותר מהעוגה דבר. במטבח הייתה דלת חיצונית שהובילה לגרם מדרגות מברזל שירד לחצר האחורית, שם ניצב פח הזבל. אזור זה היה מחוץ לתחום עבורנו, הילדים, ואת הדלת היו סוגרים בבריח
ברזל שפתיחתו קשה. המסדרון הארוך הוביל למסדרון ניצב שקישר בין חדרי אגף המגורים: שני חדרי שינה,
מקלחת ושירותים. בחלקו השמאלי של האגף, היה חדר השינה של סבתא. הייתה בו מיטה גדולה ושידת טואלט ארוכה רבת מגירות. על הקיר הפנימי של החדר, מימין למראה גדולה, היו תמונות ממסגרות שלנו, הנכדים. מולו, מימין לחלון שנשקף אל החצר הפנימית היה צילום ממוסגר של עץ המשפחה. בחלקו הימני של האגף היה חדר השינה הנוסף, שבו ישנו אנו, הילדים. חלונו נשקף אל רחוב כרמיה, ועל הקיר מול המיטה נתלה ציור־מים של נחום גוטמן של נמל ובו אוניות. בשעות מנוחת הצוהריים, אם לא הייתי קורא בספר, הייתי מתבונן בה שעות ארוכות, מפליג בחלומותיי למקומות רחוקים. בחדר ניצב פסנתר כנף, ומשמאלו רהיט קטן עליו הייתי מניח את כרטיסי האוטובוס שאספתי. הייתה בחדר גם המכתבה (סקרטר) של סבתא — עוד רהיט נפתח שתמיד התעניינתי לגלות את צפונות
מגירותיו. שנים רבות חלפו מאז ננעלה לאחרונה דלת דירתה של סבתא בשדרות רוטשילד 134.
לב פועם של ילדות הייתה עבורי השהות בדירה זו. ריח עוגיות הבראוניז נמוג מזמן לנבכי השכחה. רק צלילי חריקה בודדים מן העבר, עולים בתודעתי מדי פעם ומזכירים לי דברים שאהבתי: הפתיחה של דלת התנור בחפשי אחר ריבוע עוגה שאולי עוד נותר או הסטה של
דלת תא המצעים בספרייה בסלון, בהיכנסי להתחבא בה.
תל־אביב של ילדותי
בימי ילדותי בירושלים גרתי בשכונה. אני משתמש במילה "שכונה" כדי להדגיש שחיינו בתור ילדים התנהלו במרחב לא גדול יחסית, שבו ניתן היה למצוא את בית הדירות שבו גרנו, את בית הספר בו למדנו וכן את גני השעשועים ובתי החברים שנהגנו לפקוד. כשהייתי מגיע לתל־אביב במהלך חופשות הקיץ, הייתי מגיע ל"עיר הגדולה", שבה אין שכונה, ולכל
מקום צריך לנסוע באוטובוס. כשאני חוזר למחוזות ילדותי בתל־אביב, עולים בזיכרוני מוקדים שונים שבהם ביליתי
שעות רבות בהנאה מרובה. הראשון הוא תחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב. השני הוא גן־ החיות ליד בית העירייה והשלישי הוא קולנוע "אוריון".
66
